המאמן האגדי בוב פייזלי הוביל את ליברפול לשש אליפויות במחצית השנייה של שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, הרבה בזכות סגנון המשחק שלו שנחשב אז חדשני - הנעת כדור במקום מסירות ארוכות, כפי שהיה נהוג בתקופה ההיא ועוד הרבה אחרי בכדורגל הבריטי. אם תרצו, הטיקי-טקה הראשון.
מספרים שיום אחד הוא נפגש עם בראיין קלאף (האגדי בזכות עצמו), שאימן אז את נוטינגהאם פורסט והתלהב מסגנון המשחק של ליברפול. הוא שאל את פייזלי איזה אימונים הוא עושה להטמיע את השיטה, ומנג'ר ליברפול ענה לו: "אני מציב במגרש 11 קונוסים ומבקש מהשחקנים להתמסר ביניהם". "רעיון מצוין", אמר קלאף, "אני אנסה אותו בעצמי". אחרי תקופה מסוימת השניים נפגשו שוב, ופייזלי שאל: "נו, תירגלת את השיטה? איך הלך?". "פחות טוב", השיב קלאף, "הקונוסים ניצחו 0:1". מה המסקנה? שגם נגד קונוסים צריך לדעת לשחק.
אני לא טוען, חלילה, שבליגת העל בישראל יש קבוצות של קונוסים. מה שכן, יש פערים גדולים בין שתי הגדולות, מכבי ת"א ומכבי חיפה, לבין רוב הקבוצות האחרות. פערים שנובעים מהבדלי ענק בתקציבים: 110-120 מיליון שקל של שתי הגדולות לעומת 50-70 מיליון של באר-שבע ובית"ר ירושלים בדרג הביניים, ארבע קבוצות עם תקציב של 25-30 מיליון ועוד ארבע עם 20 מיליון ומטה. הפערים יוצרים גם הבדלי רמות, וכך מאבק האליפות הפך בשנים האחרונות לדו-ראשי עם הבלחה של באר-שבע.
ולמרות זאת, הקרב על הצלחת לא מוכרע תמיד במה שנקרא משחקי עונה, ראש בראש בין שתי הגדולות/מוליכות, אלא במשחקים נגד הקבוצות הקטנות (ה"קונוסים" כביכול של הליגה). בעונה שעברה למשל, עם כל הכבוד לניצחון של מכבי ת"א בסמי עופר ארבעה מחזורים לסיום, מכבי חיפה איבדה את האליפות במארס השחור מבחינתה עם שני הפסדים לבני-ריינה ותיקו ביתי עם הפועל ת"א (היורדת, להזכירכם). שבע נקודות שהלכו לאיבוד ופגעו בירוקים, בעיקר מורלית. גם העונה מסתמן שאלה יהיו שתי הקבוצות שילכו עד הסוף.
ומי ישמח בסוף? זו שתהיה יציבה לאורך כל הדרך, שלא תאבד נקודות מול הקטנות ותדע לחלק את הכוחות שלה נכון. שתי הקבוצות מנסות לבנות סגלים רחבים כדי לעמוד בעומס, אבל נראה שהמשימה של מכבי ת"א מסובכת יותר בגלל המשימה האירופית, שכוללת נסיעות לשמונה משחקי חוץ בשלב הראשון, מה שעלול לגרום לירידת מתח בליגה. המפתח מבחינתה יהיה האיזון בין הדיוטי-פרי למשחק הליגה הבא - כדי לא ליפול בקטנות.
