המונחים "אסטרטגיית ביטחון לאומי" ו"תפיסת ביטחון" משיקים אמנם, אך אינם חופפים: אסטרטגיית ביטחון לאומי היא המכלול המדיני השלם, ואילו תפיסת הביטחון אמורה להיות הנגזרת הצבאית שלה. היא משתנה בהתאם למצבן הביטחוני של מדינות ולהיסטוריה המלחמתית שלהן, ומבוססת בהכרח על לקחי מלחמות עבר. לכן, דוקטרינות צבאיות מופרכות מול הפתעות במציאות, לעיתים בתוך ימים ואפילו שעות, ולעומתן אסטרטגיות ביטחון לאומי, תלויות יותר בשינויי מצב הרוח הלאומי – ולזה יש לוח זמנים משלו. מכל מקום, קריסה של שתיהן במקביל נדירה בהרבה, ונגרמת כמעט תמיד מ"קונספציה" שהן משרות זו על זו. אלו שגיאות העומק הטקטוניות המהפכות את חייה של אומה: קו מז'ינו, מבצע ברברוסה ופרל הארבור במלחמת העולם השנייה, יום כיפור ו-7 באוקטובר אצלנו.
קונספציות הן צורך קיומי בכל סטרוקטורה חברתית. וכמו תמונת עולם מדעית, הכל שותפים להן עד שבא משהו או מישהו שהופך אותן על פיהן. זה לא מפליא שעולים עכשיו קולות לכלול ברשימת השותפים לקונספציה שהובילה לאסון 7 באוקטובר את כל בכירי מערכת הביטחון, הפוליטיקה והתקשורת בשני העשורים שחלפו מאז ההתנתקות. רשימה ארוכה של אנשים רבי-ניסיון והישגים, הכוללת את כל מי שהורה, פיקד, תמך ופירשן בכמעט 20 שנה של עימות, בתקשורת, בביטחון ובפוליטיקה – וכולם, כך נטען, צריכים להיעלם מהזירה הציבורית, גם אם לא תמיד ברור מי יישאר אחריהם.
אכן, ההתנתקות ביטאה את אותה קונספציה של הפרדת כוחות וניהול עצמי פלסטיני. נכונה במידה רבה גם הטענה שכמעט כולם היו שותפים לתפיסה של "ניהול הסכסוך" לאורך העשורים האלה, כולל אבירי הציונות הדתית שראו בחמאס נכס. אלא שלא זו הנקודה – כאן צריך להפריד בין אסטרטגיית הביטחון הלאומי לתפיסת הביטחון. במובן זה, לפעולת המנע של חיל האוויר בלבנון לפני כשבועיים יש חשיבות גדולה בהרבה מעבר לאפקט המיידי שהיה לה: זו הפעם הראשונה שצה"ל יוצא למכת מנע מוצהרת מאז מלחמת ששת הימים. זה לא קרה ביום כיפור, משיקולים שונים, והפך מאז – לא תמיד בטובתנו – למבנה עומק מנטלי בהפעלת הכוח, לתפיסת ביטחון של קווים אדומים שלפיה "קודם שייחצו, אחר כך נגיב", לטוב ולרע. לכן זו אינה רק תפנית של "החזרת היוזמה", כפי שמתקפת המנע תוארה בתקשורת: הייתה זו החלה על זירה שלמה של תפיסת ה"סיכול", שלאורה פעל צה"ל נקודתית בשנות המב"ם, וביטוי ראשון אולי לתפנית בהבנת המציאות הביטחונית שלאחר טראומת 7 באוקטובר. תפנית שמעמידה את מרכיב האמנעה – מלשון מתקפת מנע – כעיקרון יסוד, לפני ובמקום מרכיב ההרתעה, שהפך מזמן למילה ריקה.
אם בתפיסת הביטחון הופנמה כבר ההכרה שהמציאות השתנתה, הרי שאסטרטגיית הביטחון הלאומי והממשלה שאמורה לעצב אותה נותרו עיוורים להגעת החזית הקרה של רעיון שתי המדינות לשני עמים. לא שבראייה עתידית יש רעיון אחר שעשוי ליישב את הסכסוך – פשוט מתישהו תגיע הפסקת אש בעזה ובצפון, ואז תגיע דרישה לא לגמרי מנומסת לממש את הרעיון. היא תגיע מכל ממשל שייבחר בנובמבר בארה"ב, ויחד איתו מכל מדינה שיש לנו איתה יחסים – ובדיוק בנקודה בזמן שבה הפתרון הזה איננו אפשרי. לא רק כיוון שעבור ממשלת הימין על מלא של נתניהו זוהי כוס תרעלה, אלא משום שבמצבו העכשווי של הסכסוך במזרח התיכון הרעיון איננו ניתן לעיכול. וכשהחזית הזו תגיע, ישראל תהיה במצבה הגרוע ביותר מאז הקמתה: מבודדת, מצורעת, מתבוססת בצדקתה.
לכן הכרחי לטרוף את הקלפים: להצהיר שישראל עשויה להסכים לשתי מדינות לשני עמים בעתיד, בתנאי שתתקיים סדרה של תנאים וביטחונות. אבני דרך מחייבות, שהראשונות בהן – החזרת כל החטופים והכרה בישראל כמדינת העם היהודי ובזכותה להתקיים בגבולות בטוחים. מדינית, זה מחזיר לנו את הלגיטימציה לעמדתנו, מבודד אותם, ומשאיר לנו חופש פעולה מבצעי. אבל אל תעצרו את הנשימה: במצעד האיוולת של הממשלה הזו יש רק שיקולי פנים.
הכרחי לטרוף את הקלפים: להצהיר שישראל עשויה להסכים לשתי מדינות לשני עמים בעתיד, בתנאי שתתקיים סדרה של תנאים וביטחונות
