יש במנצ'סטר סיטי הרגשה מסוימת של סוף. המון דברים קורים עכשיו יחד, יותר מדי דברים. יש סיכוי גבוה מאוד שהפרות הפייר-פליי הכלכלי הבוטות, שהובילו למשפט שנפתח אתמול, יסתיימו בהפחתת נקודות משמעותית וייתכן שבעונשים נוספים שיגבילו את פעילות המועדון; כבר זמן ממושך שבאנגליה רומזים שפפ גווארדיולה מיצה את התפקיד ומתכוון להפוך את העונה הנוכחית לאחרונה שלו בקבוצה; שחקני המפתח מתנדנדים, בין אם ארלינג הולאנד שמתלבט בנוגע לאתגרים חדשים (ברצלונה מוזכרת בעקביות בהקשר שלו), או רודרי שריאל מדריד סימנה.
ברור שמתישהו הלהקה הזו תתפרק, והנגנים החדשים, אותם יוביל הסולן פיל פודן, ייאלצו לעמוד בציפיות חריגות שקשה לעמוד בהן. אבל בינתיים הרוקסטארים האלה עדיין על הבמה, ובזכות השליטה המוחלטת בפרמייר-ליג בשנים האחרונות, הם להוטים הרבה יותר להשיג העונה תואר צ'מפיונס נוסף. זה תלוי רק בהם, כי למרות שקיימות יריבות אדירות עליהן תקראו פה, ולמרות שהדומיננטיות האירופית תחת פפ הובילה רק לזכייה אחת, לסיטי עדיין יש את הסגל הטוב ביותר בעולם. אם פפ יהיה סבלני בליגה, הוא יוכל להמשיך בדרך שעבדה בארבעת מחזורי הפתיחה (12 נקודות מ-12 אפשריות), שכוללת לא מעט מחליפים, בזמן שפודן עדיין נשמר בזהירות. הוא וז'רמי דוקו אפילו לא שותפו בניצחון על ברנטפורד בשבת.
כשפועלי הבמה ינקו את הקונפטי וכוסות הבירה הריקות, והאחראית מטעם העירייה תכעס על האמרגן בגלל עיכוב בתשלום, סיטי הנוכחית כבר תהפוך לנוסטלגיה – וזה עלול לקרות בעתיד הקרוב מאוד. עד אז, הקבוצה המפחידה בעולם תעבוד כדי שהכתבה ההיסטורית שתכתוב בינה מלאכותית בעוד 50 שנה לא תשלוף את המשפט: "ובכל זאת, מנצ'סטר סיטי הצליחה לזכות רק פעם אחת באליפות אירופה".
