היה היום ששינה את חיי כולנו, ובמקרה שלהם הפך אותם מהיסוד. חלקם היו חיילים וחיילות בצה"ל כשהאזעקות פילחו את שמי הארץ בבוקר שבת 7 באוקטובר. חלקם מתגוררים בעוטף עזה. חלקם בסך הכל רצו לרקוד במסיבת הנובה.
בחודשים האחרונים ליווה הצלם זיו קורן כמה גיבורים של 7 באוקטובר וחזר איתם אל המקום שבו הכל התחיל: מיגונית המוות, הבית שממנו נחטפו לעזה והבסיס שעליו נלחמו עד טיפת כוחם האחרונה.
בפרויקט מיוחד שיפורסם בסוף השבוע בגיליון כפול וחגיגי של "7 ימים" הם מספרים על רגעי הפחד והאימה באותו היום, מה שעבר עליהם מאז ומה בכל זאת נותן להם כעת, כמעט שנה שלמה אחרי, פתח קטן של תקווה.
"לא פחדתי לחזור לכפר עזה", מספרת עמית סוסנה, עורכת הדין מכפר עזה שנחטפה מביתה באותו בוקר, נאבקה בחוטפיה, עברה ייסורים בשבי עד ששוחררה במסגרת עסקת החטופים. לאחר שחרורה העידה באומץ מול העולם על התקיפה המינית שעברה בשבי חמאס. כיום היא פעילה במאבק לשחרור שאר החטופים.
"גם כשאני רואה את הבית השרוף ואת השביל שממנו המחבלים הובילו אותי זה לא באמת מחזיר אותי ליום הנורא הזה", היא מספרת, "אני לא מצליחה באמת להתחבר לתחושה הזאת של האימה הטהורה שהרגשתי ברגעים שחטפו אותי. אני הרי בטוחה עכשיו, הם לא יכולים לפגוע בי שוב". השיחה המלאה עם סוסנה והצילומים מכפר עזה יתפרסמו ביום שישי הקרוב.
גיבורה נוספת שחזרה אל המקום שבו הכל התחיל היא זיו עבוד. זיו היא אחת הניצולות הבודדות של "מיגונית המוות". מהמיגונית נחטף בן זוגה, אליה כהן. הם הגיעו למיגונית ממסיבת הנובה, שם בילו עם האחיין שלה עמית בן אבידה ובת זוגו קארין שוורצמן. שניהם נרצחו. זיו נפצעה, ובמהלך השנה האחרונה לא הפסיקה ללחום למען שחרורו של אליה משבי חמאס.
"אני 100 אחוז בזה, גם אני וגם אמא של אליה. לא חזרתי לעבוד ובטח שלא לתפקוד רגיל, אני מטפלת בעצמי ובנפש שלי כדי שכשאליה יחזור אוכל להיות לו איזו קרקע יציבה ושפויה, כי אנחנו אפילו לא יודעים איך הוא יחזור. אחד הדברים שעוברים לי הכי הרבה בראש זה מה נעשה כשהוא יחזור ואיך נתמודד, אני מדמיינת את הרגע. אנחנו שמחים בשביל כל משפחה שהקרובים שלה חזרו, אבל אני אשקר אם אגיד שאין איזה רגש קטן של קנאה, של 'מתי כבר תורנו'".
רעיה רותם נחטפה מביתה שבקיבוץ בארי עם בתה הילה רותם שושני ועם אמילי הנד, חברתה של הילה. שלושתן חזרו אל הבית המפויח. "כשראיתי עכשיו את הבית, לא הרגשתי שזה הבית שלי. אני רואה בית הרוס ולא מצליחה להתחבר", אומרת רעיה, שמדברת לראשונה על אותו בוקר מסויט. "ביום שזה קרה, אני זוכרת שהתעוררנו בסביבות 6:30 מ'צבע אדום' ופשוט הכנסתי את הבנות לממ"ד. עד שאמרו בקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ שיש חדירת מחבלים חשבתי שהכל כרגיל. חשבתי שזה שניים-שלושה מחבלים, ופתאום כל אחד כותב בקבוצה 'זה גם אצלי'. ועדיין, הייתי בטוחה שהכוחות שלנו עליהם".
רעיה הייתה בקשר עם בני משפחתה של אמילי, שהגיעה לישון אצל חברתה הילה, "אבל זה לא היה אירוע רגיל שהם פשוט יכולים לקפוץ ולקחת אותה. באיזשהו שלב פרצו את הדלת של הבית. ברגעים הראשונים היה מישהו עם וסט כתום והייתה לי תקווה שהוא משלנו, אבל ישר אמרו לי 'אנחנו הולכים לעזה'. התחילו לשאול אותי איפה האוטו שלי, הסברתי להם שאין לי אוטו ונכנסנו לוויכוח. הם לא הבינו מה זה אומר שאין לי אוטו, שככה זה בקיבוץ. הדרך מהקיבוץ לעזה הייתה קצרה מאוד, יותר ממה שדמיינתי. יצאנו מהבית וראינו את כל בארי בוער. כל הזמן חשבתי שמישהו יעצור את המכונית, חיילים, מטוסים, משהו – אבל כלום. השמיים ריקים ואנחנו בדרך לעזה באין מפריע".
