מִצּוּי (ז'). הפקת כל מה שאפשר, ניצול עד תום.
כך הרגיש יורגן קלופ בליברפול בשנה האחרונה שלו בתפקיד, וגם הוא הבין שאחרי שזכה עם המועדון באליפות – תואר שלא נחת באנפילד מעל 30 שנה עד אז – ובליגת האלופות, הגיעה העת לנוח קצת ולהזרים אנרגיות חדשות ורעב מתבקש למערכת. הוא גם היה זה שהכריז על בואו של ארנה סלוט, ונדמה שכל הצדדים הולכים להרוויח מהזיווג הזה.
הכדורגל, למרות ההפסד הלא צפוי לנוטינגהאם פורסט בסוף השבוע, פשוט נפלא מתחילת העונה, כשבינתיים ההגנה מזכירה את זו של עונת האליפות.
כולם מדברים על קיליאן אמבאפה וארלינג הולאנד – ויש על מה, כן? – אבל מוחמד סלאח עדיין כאן, עם השתלת שיער וגם השתלת חיוך שלא יורד לו מהפנים, ואם יש מישהו שעדיין מפקפק בזהות הכדורגלן האפריקאי הגדול אי פעם, עונה שתסתיים עם הגביע בעל האוזניים הגדולות תסגור סופית את הדיון הזה.
ובואו נדבר על העובדה שכל הקיץ ליברפול הוציאה בסך הכל 42 מיליון יורו, רובם (30 מיליון) על שוער מחליף – ונמצאת רק במקום ה-56 בעולם בסכום הכולל שהושקע בשוק בחלון ההעברות (ועדיין יצאה ברווח). ברור שאי-אפשר לטעון שאין שם שחקנים שהובאו בכסף גדול, אבל קשה שלא להיגעל מהמועדונים ששופכים מיליונים ללא מעצורים.
ונכון שמדובר כאן באחד המועדונים הגדולים בהיסטוריה – אבל משהו בו תמיד משדר אנדרדוגיות. מועדון פחות דורסני, שעדיין הצליח להשאיר בו שאריות רומנטיקה ואהבה לסמל, ולא זה שעל השטרות. ואנחנו אוהבים אנדרדוגים, לפחות במהות שלהם. וזה בלי בכלל להזכיר את הקהל הכי טוב בעולם, שאף פעם לא ישאיר את השחקנים שלו לבד (סליחה על זה).
בקיצור, ליברפול הנוכחית היא המועדון הכי רעב לתארים, צמא להצלחה ומוכן לאתגר.
