בשבוע שעבר חזרה ארצה עטורת עשר מדליות המשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בפריז. בשנות ה-60, ה-70 וה-80, כשהמשחקים נקראו עדיין אולימפיאדת הנכים, ישראל הייתה אימפריה של ממש בתחום עם עשרות מדליות בכל פעם. ב-1968 המשחקים אפילו נערכו בת"א והניבו 62 מדליות, 18 מתוכן מזהב. השיא היה בטורונטו 1976 עם 69 מדליות, כולל 40 זהב. מברצלונה-1992 (11 מדליות בסך הכל) המספרים החלו לרדת, ועשר המדליות מפריז-2024 הן שיא של 20 שנה מאז ה-13 באתונה-2004.
כל זוכה במדליה, ולמעשה כל משתתף במשחקים הפראלימפיים, הוא סיפור מעורר השראה של התמודדות עם קשיים והתעלות ספורטיבית ואנושית. אחד הסיפורים הגדולים ביותר הוא של טייס האפאצ'י נועם גרשוני, שהמסוק שלו התרסק ב-2006, חברו לצוות נהרג והוא נאבק במשך ימים רבים על חייו. שש שנים מאוחר יותר, הוא עלה על ראש הפודיום במשחקים הפראלימפיים בלונדון לאחר שזכה במדליית זהב בטניס. וכך נפתחה הכתבה על האירוע ב"ידיעות אחרונות": "אלפי הצופים שגדשו את האצטדיון מחאו כפיים לטניסאי הישראלי שזה עתה זכה במדליית הזהב, אולם קבוצה אחת בלטה ביציע: חבריו של גרשוני לטייסת 'מגע הקסם,' שבאו במיוחד מהארץ לתמוך בו. הם היו לבושים בחולצות טריקו לבנות, שעליהן שירטטו בבוקר בטוש כחול את דגל המדינה ואת הכיתוב Team Gershoni. אמו של נועם, פנינה, עמדה מול החבורה הישראלית, עטופה בדגל ישראל, וניצחה על המקהלה. החבורה שרה בקולי קולות את 'כל העולם כולו, גשר צר מאוד.' וכמו שאומר השיר, העיקר לא לפחד כלל. ופחד זו כנראה מילה שגרשוני לא מכיר. גם אתמול, במעמד הגמר המלחיץ, מול המדורג ראשון בעולם - האמריקאי דייויד ווגנר - נועם ניצח בשתי מערכות, .6:1 6:3אלוף".
לשים את המדליה על הרולטה
בהמשך אמרה האם פנינה: "אני רוצה להגיד לך שאם יש מקום שנקרא גג העולם, עבורנו הוא פה. אנחנו פוסעים עליו עכשיו באושר עילאי. לפני שש שנים עברנו טלטלה קשה מאוד. היום עברנו טלטלה אחרת, מקסימה. קיווינו, אבל לא האמנו שזה יקרה." אבא של נועם, משה, מתחבק עם מיקי עוזאי, מנהל אגף הספורט של בית הלוחם בת"א, שאומר בבכי: "אני זוכר שנועם הגיע ממחלקת השיקום לבית הלוחם. מי היה מאמין שהוא יהיה אלוף אולימפי."
ועכשיו לסיקור הטקס: "גרשוני עולה על הפודיום. המדליה מתנוססת לו על החזה. כשברקע מושמע ההמנון והדגל עולה אל ראש התורן, הוא פורץ בבכי. לאחר מכן, כשהוא עטוף בדגל, הוא אומר: 'בחיים לא חשבתי שאייצג את המדינה במשהו. אי-אפשר להסביר את התחושה שעוברת כשמנגנים את ההמנון בלייב, מול כל כך הרבה אנשים, בטקס הפתיחה כמעט בכיתי מהתרגשות. עכשיו זה היה יותר מדי בשבילי, והכל פרץ. איך אני הולך לחגוג? להשתכר למוות, בטח יפנו אותי לבית חולים. בעוד שלושה ימים אני טס לווגאס, שם את המדליה על הרולטה ואולי יהיו לי שתיים'." מאוחר יותר הוא אמר: "קיבלתי את החיים שלי במתנה, ובאותו רגע החלטתי שאני לא אבזבז את החיים שלי סתם. להגיד שחשבתי שאגיע לאולימפיאדה ואקח זהב? בחיים לא. האמת שאין לי מושג איך זה קרה. אני עדיין לא מעכל."
גרשוני המשיך להוות השראה ובשנים האחרונות הוא מעביר הרצאות על סיפור חייו. לאחרונה סגר מעגל כששימש כפרשן בטלוויזיה בזכייה של גיא ששון במדליית הארד בפריז.
