הימים הללו מאתגרים עבור אוהדי הפועל ת"א. אחרי עונה שגירדה את השיא, הבעלים עופר ינאי הולך על כל הקופה עם סגל זרים מרשים. ינאי נחשב למושיע של האדומים, אחד שלא מפחד להתמודד עם אף אחד בדרך למטרות שלו: אליפות, גביע יורוקאפ וחברות קבע ביורוליג – כל זאת על אפו ועל חמתו של שמעון מזרחי.
חלומו של כל אוהד אדום הוא לראות את הפועל הופכת לקבוצה גדולה, וזו הזדמנות לשינוי פאזה. מעבר ליד-אליהו הוא מחשבה שדורשת חישוב מחדש. עושה רושם שבינתיים, את מרבית המכשולים שינאי נתקל בהם בדרך למטרותיו הוא מסיים בליי-אפ קליל, אך הוא נאלץ להתמודד עם חלק מהאוהדים שמתנגדים למעבר להיכל. כמעט לכל אוהד אדום יש צלקות מידו של אליהו.
הפועל היא אוסישקין בלי מזגן, עם 2,000 איש דחוסים ומעודדים, או אולם הדרייב-אין הגועש. ככה אנחנו, מזיעים וסוערים. אבל רגע עם הרומנטיקה, אחרי 55 שנה ללא אליפות זה לא משנה כמה הפרקט באוסישקין היה מכושף. הפועל הנוכחית הוקמה לפני 15 שנה על ידי האוהדים, ובראשם מאור הראל, לאחר קריסת הפועל של שאול אייזנברג. בשנה האחרונה העמותה שהובילה את המועדון הייתה בראשות רמי כהן, שמחובר היטב לקהל. המאבק של ינאי על ליבם של האוהדים שמתנגדים למעבר לא יהיה קל, ולעיתים האהבה שלהם שורפת את הקבוצה.
ההחלטה על הרחבת היכל שלמה כדי להתאים את המתחם לממדי הקבוצה החדשה היא מבורכת, אך זה ייקח זמן. עבור חלק מהאוהדים מתקיים סוג של משפט שלמה – לעבור או לא. במקורות כתוב "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ", ובקשר למצבנו, אוהד הפועל יצטרך לצאת מאזור הנוחות שלו. בסופו של דבר, המעבר לשחק ביד-אליהו עשוי להיות הכרחי כדי להתקדם הלאה. מי יודע, אולי נזכה סוף-סוף באליפות.
ומה יקרה אם קבוצת הכדורסל תזכה באליפות? איך נוכל להכיל את תחושת הניצחון? זו כבר סוגיה לטיפול על ספת הפסיכולוג.
