את ז'ארדל, שחקן הכנף של הפועל קריית-שמונה, מעניינת הפועל קריית-שמונה כמו שמעניין אותו גידול החסה בשטחים. אם מישהו יאמר לו שיהיה עליה להפסיד כתנאי לכך שהוא יצליח לקיים במלואו איזשהו אתגר טיקטוק של ניימאר, הוא ישאל מתי הוא צריך להבקיע את השער העצמי, אם במחצית הראשונה או השנייה. היא עבורו לא יותר מאשר תשתית לקיים באמצעותה להטוטנות כדורגל שבינה לבין טובתה של הקבוצה אין ולו קשר מקרי. ז'ארדל לובש מדים בצבעים זהים לאלה של עשרה שחקנים אחרים, אבל זה לא אומר שיש להם אינטרס משותף. הוא בכחול כמו עאיד חבשי, כמו נדב נידם, כי אם ילבש חולצה ירוקה, לדוגמה, יקפצו עליו המאבטחים ויפוצצו אותו.
זו בירוקרטיה בלבד, שהוא נראה אחד מ-11. ז'ארדל הוא אחד מאחד. הוא נמנה עם כנסייה שחבריה מאמינים שאם הם מוסרים הם מגיעים לגיהינום ושנגיעה בכדור שלא למטרת תעלול היא כניעה לשטן. לכן הוא כאן בשביל לעשות עקב, להקפיץ מעל הראש ואם תהיה הזדמנות אז גם להכניס את הכדור מתחת לחולצה, סתם בשביל הקטע. זה כך כשהוא לוקח את הכדור ומנסה לעבור את כל מי שאפשר ולא מוסר בכל מחיר, אבל זה עוד לא נורא – במקרה הזה הכי גרוע שיכול לקרות הוא שקריית-שמונה לא תבקיע, וזה קורה ממילא כמעט בכל התקפה. אבל כשז'ארדל עושה עקב יומרני וחסר אחריות סמוך לדגל הקרן בחצי המגרש של קבוצתו כמו בדקה ה-43 נגד מכבי נתניה, קריית-שמונה כבר סופגת שער. שחקן ההתקפה של קריית-שמונה היה מסוכן עבורה יותר משחקני ההתקפה של מכבי נתניה. בדקה ה-56 הוא הוחלף ביאיר מרדכי שאולי לא יודע להקפיץ שלוש פעמים על הכתף, אבל לפחות אכפת לו מי ינצח.
