"לפתוח, מהר, מהר", פקד נציג פיקוד העורף בעודו הולם באגרופיו על דלת המתכת הסגורה של היציע המרכזי באצטדיון גרין. בפיו הודעה חשובה – על פי ההנחיות החדשות, יש לעצור את המשחק בין עירוני טבריה לבני-סכנין תכף ומיד, שחס וחלילה לא יגלו כולם שיכולות להיות צרות גדולות יותר מאשר סטפן אומונגה, שטעות קשה שלו סידרה לסכנין שער ובהמשך חטף כרטיס אדום. כמה שעות לאחר מכן כבר הופעלו במקום אזעקות. "יש רק עוד כמה דקות", ניסו להסביר לו, אדם שלפתע הגיע עם סמכות שמתעלה אפילו על זו של שופטי המסך.
כך נוצרה התנגשות בין שני כוחות בעוצמה כמעט זהה. מצד אחד – פרוטוקול הזהירות האזרחי של מדינת ישראל, שקובע מה מותר ומה אסור מתוך דאגה לחיי אדם. מצד שני – חוקי הכדורגל וההיגיון של ליגת העל, שקובעים שאם כבר הגענו לדקה ה-87, אז חראם עכשיו לעצור את מה שממילא תכף ייגמר, ואז עתירות לבית הדין, ועניינים, ופתאום אבו-יונס ידרוש ניצחון טכני, ולמי יש כוח עכשיו.
כך נמצא פתרון ביניים, ישראלי כל כך – השחקנים יסיימו את המשחק, כי גם אם זו לא הצגה מי יודע מה היא בכל זאת חייבת להימשך, אבל את הקהל ימלטו מהיציעים כי מסוכן. כך התקבלה תמונה אבסורדית, הן של נטישה והן של הישארות, הן של ויתור והן של התעקשות, ולרגע אחד משחק כדורגל זניח בצל מלחמה סימל את מצבו של צפון הארץ כבר קרוב לשנה.
