הטאלנטים - אי-אפשר איתם ואי-אפשר בלעדיהם. אי-אפשר בלעדיהם, כי הם האנשים המוכשרים שמניעים את העולם בכל התחומים: פוליטיקה, עסקים, תרבות וכמובן ספורט. קשה לדמיין את הספורט בלי אותם אתלטים מופלאים ורבי-יכולות, שחיינים עוצמתיים ומתעמלים וירטואוזיים. השאלה היא מה קורה בספורט הקבוצתי, שם הטאלנטים נאלצים לשתף פעולה עם טאלנטים כמוהם פחות או יותר ועם שחקנים "בני תמותה", כאלה שלא ניחנים בכוחות-העל שלהם אבל מהווים חלק חשוב מהמרקם הקבוצתי, מה שנקרא ברגים במכונה. לפעמים זה זורם חלק, לפעמים יש חריקות ולפעמים זה כמו שכתוב בפתיח: אי-אפשר איתם.
קחו לדוגמה את המשחק של מכבי ת"א שלשום באשדוד. מישהו זוכר את התוצאה ואת שמות המבקיעים, ואת העובדה שהניצחון הזה הקפיץ את האלופה לראש הטבלה עם מאזן מושלם? כן, קרוב לוודאי שזוכרים, כי זה עדיין טרי בראש, אבל במה התעסקו כולם ביום שאחרי? בערן זהבי, כמובן. בזעם שלו על מיעוט הדקות שקיבל, ובירידה המהירה שלו לחדר ההלבשה בלי לחגוג עם האוהדים. נכון, לכל אחד יש אגו - בעיקר לטאלנטים - אבל לפעמים האגו הזה מתנגש עם האינטרס הקבוצתי. אחרי הכל, לשם מה קיים הספורט הקבוצתי? כדי לצבור נקודות ותארים - קבוצתיים. בטבלה לא כתוב מי הבקיע, מי בישל וכמה דקות שיחק כל אחד. לזכותו של זהבי ייאמר שהוא אישית לא מוציא את הכעסים החוצה, אבל תמיד יש מקורבים וסביבה שבאמצעותם הדברים מוצאים את דרכם לעין ולאוזן הציבוריות.
עולה גם השאלה באיזה צד יבחרו האוהדים במקרה של התנגשות בין הטאלנט והקבוצה. נכון שהאוהדים שרים סרנדות לכוכבים שלהם ("להיות איתך בכל דקה, אוווו אבי נימני"), אבל טבעם של כוכבים לדעוך (לפרוש) או לעבור לקבוצה אחרת. האוהדים נשארים בקבוצה והיא תמיד תהיה חשובה להם יותר. אז כדאי שהטאלנטים לא יבנו על צבא האוהדים שיעמוד מאחוריהם, בעיקר כשהקבוצה מצליחה.
