שלשום, בלומפילד.
בני-יהודה נגד מכבי יפו זה סוג של משחק שמחכים לו. כלומר, אם אתה אוהד של אחת משתי אלה; או של דרבים בעלי ניחוח נוסטלגי. ובכל זאת, בתוך אווירת הפורענות שבחוץ, היה צריך לגרור רגליים להיכל הכדורגל.
ואז, לפני שהמשחק נפתח, התקיים טקס עצוב ובו תפילה לחזרת התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז, בהשתתפות קרוביה של לירי אלבג. "אנחנו יודעים שאתן חיות ושורדות, ומחכים כבר לראות אתכן בחיק משפחותיכן", זעק הכרוז.ואז הזמרת ליאור מדר שרה את התקווה. הקול שלה רעד בין המושבים, כשרבים מצטרפים אליה. כאילו מעבר לרגיל. ואז, בזמן שהמשחק התחיל, ירו טילים לוואדי ערה, לקריות ולעמק יזרעאל; ובמקביל היה עוד ניסיון חיסול בביירות.
ודודי, שבא איתי קבוע לכל משחק, הסתכל כל דקה במבזקים. הם מופיעים לו בשעון היד. הסתכל בשעון יותר מעל הדשא. ועידכן כזה. ירו פה, ירו שם.
ואז במחצית הייתה הפעלה. כמה אוהדים בעטו פנדלים. המבקיע זוכה במארז לחג. אחד מהם, עידן, הוא חייל. "תודה שאתה שומר עלינו", הודתה לו זו שעם המיקרופון. ותוך כדי, או אולי קודם, התברר שהממשלה הכריזה על מצב מיוחד בעורף. דודי עידכן גם בזה. ופחדנו שתיכף יפנו אותנו ולא נוכל לראות את המשך המשחק. כמו שהיה בין טבריה לבני-סכנין. אפילו את שאריות האדים שנשארו לסוף המשחק לא נתנו להם לראות.
ובסוף, חשבתי, כמה בכלל כדורגל היה שם, בבלומפילד? או בשאר המגרשים שבימים הללו איכשהו מנסים להיאחז בשגרה ולקיים גולים ובישולים ודברים שאנחנו אוהבים?
אז כן, היה כדורגל, אבל אחוז הלא-כדורגל היה גבוה בהרבה. והמלחמה הייתה נוכחת יותר. וההישרדות האישית והלאומית. הם היו בטקסים, ביציעים, על הדשא. לפני בעיטת הפתיחה, אחריה.
אולי, כשהתותחים מביסים את המפלט, והכדורגל נאלץ לכתת רגליים אל אזור המרכז, לחפש מגרשים שבהם איכשהו עוד אפשר לקיים משחקים, זה הזמן לוותר לרגע. לעצור. אולי, לא יודע.
במשחק בבלומפילד, בכל אופן, הפסדנו. כאילו מכבי יפו. בני-יהודה שמה גול ולא הפסיקה להישכב על הדשא. עד שהזמן נגמר. ביום אחר היינו צועקים לשופט שיוסיף עוד זמן. צועקים במילים של יום חול. שלשום פשוט הלכנו הביתה.
