"נולדתי ביתד, ועברתי לניר עוז עם אשתי, לי, לפני 15 שנה. לפני 7 באוקטובר, היינו אומרים שהקיבוץ הוא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום בגלל הצבע האדום והמבצעים שהיו לעיתים קרובות. אבל זה מקום נפלא. אשתי ואני לא גרנו בשום מקום אחר חוץ במועצה האזורית אשכול. אהבנו לגור שם, אבל המציאות ניצחה.
"ב-7 באוקטובר היינו בבית עם שלוש מהבנות שלנו. הבת הגדולה ישנה אצל הסבתא, רחל, בקיבוץ. כשהתחילו האזעקות אספנו את הילדות לממ"ד. ב-7:15 עודכנו על מחבלים במדי צה"ל במרפאה.
"ב-8:30 אנחנו מקבלים הודעות מכל רחבי הקיבוץ, בבת אחת. אני מבין שנכבשנו ושאין אף אחד שיבוא להציל אותנו. ב-9:00 שמענו לראשונה מחבלים. דרכתי את האקדח בממ"ד, אשתי החביאה את הילדות מתחת למיטה. יצאתי בידיעה שאני לא חוזר. זה הקל עליי, הידיעה שאני נלחם עד הסוף. ניגשתי לחלון וראיתי בין עשרה ל-15 מחבלים. הייתה לנו דלת פלדה, והם לא הצליחו לפרוץ אותה.
"המחבל הראשון ניסה להיכנס מהחלון. יריתי לעברו. בחוץ התחילו צעקות בערבית, כנראה עידכנו שיש פה התנגדות. הם ירו על הבית וזרקו רימון לתוך החלון שלנו. ראיתי את הרימון ורצתי מהר לחדר השינה, שם יש גם מקלחת ושירותים. הרימון התפוצץ, האסלה התנפצה עליי. יצאתי למסדרון, ומולי מחבל עמד בתוך הבית. יריתי בו מטווח אפס.
"שוב מהומה, ירי לבית, עוד רימון התפוצץ. בשלב הזה הם שינו אסטרטגיה, וניגשו לחזית האחורית, איפה שהתחבאתי, ופתחו את החלון של חדר השינה. ראיתי כמה מחבלים חמושים היטב. רוקנתי עליהם את כל המחסנית. החלפתי למחסנית חדשה, הצלחתי לירות עוד חמישה-שישה כדורים, ושוב נזרק רימון לתוך החדר. הפעם רצתי למבואה של הממ"ד, לקירות ההדף, והרימון התפוצץ. לא שמעתי כלום באוזניים, ויש לי טינטונים שאני סובל מהם עד היום.
"ראיתי שהמזרן בוער. חשבתי להביא מים ולנסות לכבות אותו, אבל משהו עצר אותי. הבנתי שעדיף שהבית יישרף והמחבלים לא יוכלו להיכנס. נפרדתי מאשתי, אמרתי לה שאוהב אותה לנצח. הבנתי שאין לנו סיכוי לשרוד. לא שמעתי כלום באוזניים, אז היא ענתה לי בכתב - 'אל תיפרד, אנחנו נצא מזה'.
"עשן נכנס לממ"ד. הבנתי שהם מנסים לגרום לנו לצאת. נשארנו שם עד שהיינו על סף עילפון, ואז היא החליטה שיוצאים, שאנחנו לא נמות שם מחנק.
"היא יצאה עם הילדות, ואני עמדתי ליד החלון עם האקדח, כדי לחפש מחבלים. ראיתי כוח של יחידת המסתערבים. הם היו בטוחים שאני מחבל. צעקתי בשאגה עצומה: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'.
"הצטרפתי ללוחמים. הקיבוץ היה הרוס. מכוניות בוערות, בתים שרופים. הם באו איתי לבת שלי, שהייתה אצל סבתא. נכנסנו וראינו את השכנה, קרול סימן טוב ז"ל, מוטלת ירויה. נבהלתי. הייתי בטוח שזה מה שקרה לרחל ולבת שלי. התחלתי לרוץ לכיוון הבית, ואחד הלוחמים החזיק אותי ואמר לי, 'בוא נתפלל'. הכוח נכנס לתוך הבית, והם הודיעו לי שהן בסדר. סבתא רחל הגיבורה, בת 71, נלחמה במחבלים על הידית של הממ"ד במשך שעות.
"עד חצות הסתובבנו עם הכוחות בין בתים. או שאתה רואה גופות, או שאתה מוציא אנשים. כל הזמן הזה לא פגשנו אף מחבל, כי בניר עוז כוחות הביטחון לא ירו ירייה אחת, המחבלים הלכו כמו שהם באו. היחידים שהרגו מחבלים הם כיתת הכוננות. בלילה אנחנו מתרכזים, השורדים, ואז אתה מבין שחלק גדול מהקהילה נמצא בעזה.
"שבועיים וחצי לאחר מכן, במלון באילת, אשתי אמרה לי שאם בוחרים בחיים, אנחנו חייבים לצאת מפה. כיום אנחנו שוכרים דירה בבנימינה, ומנהלים מלחמה שנייה על החיים שלנו מול הבירוקרטיה.
"אני, מבחינתי, עדיין ב-7 באוקטובר. אני רואה אנשים ומדמיין אנשים שנרצחו מהקיבוץ. אני לא ישן. הילדות הן הדבר היחידי שנותן לי כוח, לי ולאשתי. זה נותן לנו את הרצון לבחור בחיים. נציל אותן וניתן להן הזדמנות לחיים רגילים".
“נפרדתי מאשתי, אמרתי לה שאוהב אותה לנצח. הבנתי שאין לנו סיכוי לשרוד. לא שמעתי כלום באוזניים, אז היא ענתה לי בכתב - ‘אל תיפרד, אנחנו נצא מזה’”
