לא התכוונתי לכתוב ספר. ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר המילים הצטרפו זו לזו באופן בלתי נשלט. בשתיים לפנות בוקר, בשלוש, כשהשינה הייתה רחוקה ממני. או בזמן נהיגה, כשמצאתי את עצמי עוצרת בצד הדרך לכתוב את מה שמבקש להיכתב, ועכשיו. אני מכירה את ההרגשה הזו. רגעים שהמוח מזהה ומסמן אותם: "צריך לתת לזה מילים". וכמה שעות או ימים לאחר מכן - הן נוצרות מעצמן.
לא התכוונתי לכתוב ספר, אני חושבת שלא הייתה עבורי דרך אחרת לעבד את כל מה שקרה ושקורה.
הכתיבה נובעת מניסיון להבין את האירועים בעצמי, מניסיון להסביר לילדים, מניסיון לחוות את השיחות עם הילדים רגע אחד נוסף, כי הם ממשיכים כל כך מהר למחשבה הבאה.
הכתיבה מאפשרת לי לצלם תמונת קיום. והתיעוד של הקיום הבלתי אפשרי של כולנו מאז 7 באוקטובר חשוב כל כך. לכן, הפעם, בניגוד לכל מה שהיה לפני כן, המילים האלה לא היו יכולות להישאר במגירה. הפעם העולם היה חייב לדעת - על מבט לצדדים, על ילדים רועדים, על יד שלופתת ידית של ממ"ד, על שכול של קהילה, על אדמה שממשיכה להתבקע תחתינו, גם עכשיו, כמעט שנה אחרי, כשהחטופים והחטופות עוד בעזה, וכבר היו צריכים להיות כאן כל כך מזמן. ורק שיחזרו כבר, כולם וכולן, ודי.
לא התכוונתי לכתוב ספר, אבל מסתבר שעם הזמן והדמעות, הוא נכתב. על אימת מוות, על שרירותיות בלתי נסבלת, על חברה אהובה ומשפחתה שנחטפו לעזה, על מאבק שלא נגמר על המובן מאליו, על משפחה, על תמימות ילדים שאבדה, על קהילה, על בית והיעדרו, על נקודות אחיזה, ועל היום שאחריו שום דבר כבר לא אותו הדבר.עכשיו, כשהספר שלא התכוונתי לכתוב יוצא לאוויר העולם, בעזרת נשים מקצועיות ונחושות עם לב ענק, אני מקווה שהוא יימצא ראוי על ידי הקוראות והקוראים. שיצדיק את היותו כרוך. ההחלטה להוציא לאור את הספר "אם נהיה" היא בעצם הזמנה להיכנס איתנו לממ"ד.
