נחש שחור, חלקלק ומפוטם נכרך על צווארה הלא-ענוג של ריינג'רית במדים רשמיים, בעיצומה של תפילת ראש השנה בפרוור שלֵו של בוסטון, מסצ'וסטס. בקומה מעל בהיכל בית הכנסת, החזן עמד בתפילת מוסף של החג והילדים נקראו לרדת אל הספרייה, שם המתינו להם הריינג'רית, הנחש השחור ויתר החיות שהתפתלו בקופסאותיהם השקופות לצד ספרי הקודש. היו שם מיני לטאות, חרדוניים, צבים ונחשים וגם תנין צעיר אחד, כסוף ומחוצף, שכישכש בזנבו בין דופנות הכלוב הנייד, הלוך ושוב, כמו מטרונום למקצב המתפללים.
בעיניים הישראליות שלי, מראה החיות בבית הכנסת המודרן-אורתודוקס, שבו התארחנו בחג שעבר עורר תימהון, אבל היה לו היגיון: התפילות המתישות של הימים הנוראים קשות גם למי שעברית שגורה בפיו, קל וחומר לילדים דוברי אנגלית. פרנסי הקהילה הקדימו תרופה למכה, ויזמו תוכנית בידור שלמה — מתפילות ילדים, דרך הפסקות חטיפים ועד מופעים של תיאטרון בובות, קוסמים וזוחלים — וכך בשעה שההורים התייחדו למעלה עם בוראם, התכנסו ילדיהם תחתיהם ללטף חיות בשבי.
מפעם לפעם הדלתות בין הקומות נפתחו והתפילה פגשה את הקייטנה. בתזמון מושלם נשמעה תחינת החזן בפיוט 'ונתנה תוקף', כשהוא מרעיד בקולו "מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ/ מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה", והתערבב עם זעקות הפחד המאופק של הילדים, כשהריינג'רית הוציאה את התנין שהביט בהם בתאווה גלויה. אם האחים כהן היו מביימים את הסצנה הזאת, התנין הצעיר או הנחש השחור היו חומקים מידיה ומטפסים לאולם בית הכנסת, זוחלים להם באמצע תפילת עמידה שבה אסור לזוז ומגיעים עד ארון הקודש. איש לא היה עוצר בעדם, שהרי כבר המשנה במסכת ברכות פסקה ש"אֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ — לֹא יַפְסִיק" מהתפילה.
אבל במציאות, השארתי את הילדים שלי לבהות בזוחלים ועליתי להתפלל עם הציבור. להתפלל על עצמי ועל משפחתי ועל מה שהיה נדמה אז כמצב הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, בימי הפילוג השיסוי, רגע לפני נשלח יד איש באחיו. בסוף התפילה הריינג'רת סיימה את המופע, וקבוצת ילדים ישראלים, ובהם ילדיי, התחילה לשיר בקול עליז ורועש מדי את 'בשנה הבאה' של אהוד מנור ונורית הירש. "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה". כמה מעט ידענו על מה שהולך לקרות בשנה הבאה.
• • •
לצד רבים אחרים, גם אני מנסה לשחזר מה התרחש בד' אמותיי בימים שלפני האסון הגדול, אסון שסופו עדיין אינו נראה לעין. אני כותב את הזמן לאחור, רושם את ההבלים שבהם עסקתי בזמן שהאדמה שיקרה בשתיקתה. כמו בעמוד הטוויטר (אקס) הפופולרי 'חדשות מלפני שנה', שמעלה את הכרוניקה שקדמה לטבח שמחה תורה דרך הידיעות בעמודי החדשות — יום אחרי יום, כתבה לצד מאמר, שילוב של שטחיות, הונאה עצמית ואזהרות שאיש לא לקח ברצינות הראויה.
אני קורא שוב את התפילות שהתפללנו בימים הנוראים, שהיו בכל זאת מלאים בתקווה, כדרכה של שנה חדשה. תודעת יום הדין שבתפילה נדחקת לא פעם בתוך חגיגיות החג, היין, גודש האורחים והארוחות. כשקוראים את מחזור החג לאחור, לבד, בשקט, ללא ניגונים וללא ההוד וההדר שבתפילת הציבור בבית הכנסת, אי-אפשר שלא לשמוע את הדהוד המילים העתיקות במציאות שהתרגשה עלינו.
"מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת./ מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ" מפייט הפייטן האנונימי מימי הביניים, ומפרט בפירוט רב מיתות רבות כל כך בתוך תפילות החג. אך נדמה שגם הוא לא יכול היה לדמיין את המראות שהתרחשו כעבור שבועיים וחצי מראש השנה, כשמשפחות שלמות, נשים, גברים וטף נחטפו, נאנסו, נשחטו ונשרפו חיים עד עפר. רק ימים אחדים הפריד בין זעקות התפילה "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים" ובין זעקות האימה בממ"ד, במיגונית, בחמ"ל, במסיבה ברעים, בשדרות ובנתיבות ובשדות הקיבוצים שהפכו לשדות הקטל.
כל שנה מתחילה בראשיתה, שם טמונים זרעיה. אולי אין לנו ברירה אלא לנסות ולכתוב מחדש את הימים הנוראים שעברנו, מתוך אותה מחשבה שבעצם מעשה השחזור הסיפור יסופר מחדש - ומה שנסתר מעינינו בזמן אמת יעמוד סוף כל סוף מואר. אולי כך ניתן יהיה לתקן את התפילות. אני מנסה להזכיר על מה התפללתי בשנה שעברה, כשעליתי מקופסאות הנחשים והזוחלים והתעטפתי בטלית. כישראלי בגלות זמנית באמריקה, הרגשתי שהתפילה המוכרת לי הופכת פתאום זרה. העברית שבפי המתפללים שסביבי חזרה להיות "שפת קודש" על ידם. שפת סטרילית, שפת תפילה ליטורגית שאין כמעט דבר בינה לבין היום-יום. היה נדמה לי שאנחנו אומרים יחד את אותן המילים — אבל מתכוונים למשמעויות אחרות. אני התפללתי שלא להיות גולה ושלא להיות בגלות. בכנות: התפללתי שתהיה לי מדינה לחזור לחיות בה, אחרי חודשים של קרע לאומי, פסע ממלחמת אזרחים.
ולכאורה, מה נשתנה? הרי גם השנה אתעטף בטלית באותו היכל בגלות ואתפלל שתהיה לי מדינה לחזור אליה, מול איומים שרק גדלו, מבית ומחוץ. הריטואליות שעומדת בבסיס החוויה הדתית של לוח השנה בכלל ושל הימים הנוראים בפרט, עלולה להפוך את התפילות לקלישאות. אותם הטקסטים חוזרים בדיוק באותה נקודת זמן, שנה אחרי שנה, כמצוות אנשים מלומדה. אלא שאם למדנו משהו מתוך הניסיון לכתוב מחדש את הימים הנוראים שעברו עלינו בשנה שעברה, מתוך המעקב המתסכל, שומט הלסתות אחרי 'חדשות מלפני שנה' — הוא שאל לנו להתנחם במילים מתות, בחגיגיות החג ובפזמון המשכר של 'בשנה הבאה'.
כבר כמה שבועות שאני מנסה לשחזר את הימים הנוראים שעברו אלינו, מראש השנה שעברה ועד טבח שמחה תורה. הדבר האחרון שכתבתי הוא כיצד במוצאי החג, כשאזרחים עדיין נטבחו בבתים וחטופים הוברחו ונדחסו במנהרות שמתחת לעזה, קפצה לי התראה מהעבר בפייסבוק, מהסוג שמזכיר לך פוסטים ששיתפת לפני שנים. בפוסט ההוא היה השיר 'מכתב' של יהודה עמיחי, ובאחת השורות שלו נכתב: "לא נזהרנו כשאמרנו 'בשנה הבאה'". •
אני קורא שוב את התפילות שהתפללנו בימים הנוראים, שהיו בכל זאת מלאים בתקווה, כדרכה של שנה חדשה. תודעת יום הדין שבתפילה נדחקת לא פעם בתוך חגיגיות החג, היין, גודש האורחים והארוחות. כשקוראים את מחזור החג לאחור, לבד, בשקט, אי-אפשר שלא לשמוע את הדהוד המילים העתיקות במציאות שהתרגשה עלינו
