היו ימים בהם משחק בין הפועל קריית-שמונה למכבי חיפה היה מתקיים, ובכן, בקריית-שמונה. איך חיינו פעם על הקצה. כיום קבוצת הכדורגל היא התזכורת היחידה לכך שפעם היה מקום כזה, קריית-שמונה. עצם המחשבה לחיות שם, ועל אחת כמה וכמה לשחק שם כדורגל לעיני אלפי אנשים, היא עד כדי כך בלתי מתקבלת על הדעת, שזה כבר לא נראה מוזר שקריית-שמונה משחקת את משחקיה בנתניה. קריית-שמונה נגד מכבי חיפה בנתניה, הגיוני להפליא. רק האוהדים של מכבי חיפה, שהיו ונותרו אוהדי מכבי חיפה, ואוהדי קריית-שמונה, שהיו ונותרו אוהדי קריית-שמונה, היו יכולים לשוות לטרלול מראית עין כלשהי של נורמליות.
ואז גם הם הוצאו מהתמונה. בצהרי המשחק הטיל פיקוד העורף מגבלות התקהלות חדשות, וכך התקבל מפגש בין מכבי נתניה להפועל חיפה באצטדיון בחדרה. אה, סליחה – קריית-שמונה נגד מכבי חיפה באצטדיון בנתניה. מה ההבדל? ששם משחק גיא מלמד, ופה משחק דיא סבע? מה זה משנה, אם אין מי שיראה? כדורגל הוא אבסורד, משום שבניגוד לכל תחום אחר, ככל שמזקקים את המהות שלו, ומותירים ממנו רק 11 שחקנים נגד 11 שחקנים, כך משמעותו פוחתת. זו התפאורה, והעניין שמייחסים למשחק רבים שלא היו יודעים מה לעשות אם כדור היה מתגלגל לרגליהם, שמאפשרים את החשיבות שלו.
כל כך שקט שם, באצטדיון שאין בו קהל, שזה הופך רועש מדי. לפתע שומעים כל צעקה של דולב חזיזה לוויטאל אנסימבה, כל זעקת "צא!" של שי ברדה לעברו של מוחמד אבו-רומי. מה שמתקבל הוא ריב של שעה וחצי. משחק בלי קהל חושף את הקרביים של הכדורגל, שיש סיבה שהם נסתרים. כדורגל בלי קהל זה גוף בלי עור. ואפילו שהקורונה והחיים המתמשכים בצל איום הטילים אמורים היו להרגיל את הכדורגל הישראלי למשחקים בלי קהל, וגם אם סרגל הענישה המעוות של בית הדין והאובססיה שלו לרדיוסים צריכים היו כבר לנרמל משחק ביתי של קריית-שמונה בנתניה, לפתע זה נראה, ובכן, כל כך מיותר, כל כך מוזר.
בנסיבות הללו גם הבכורה של סברינה איבדה מחגיגיותה, וזה בלי קשר להופעה הפושרת שלו. אבל עוד יבואו ימים – הם חייבים לבוא – ובהם קריית-שמונה תארח את מכבי חיפה לעיני קהל במגרש הכי צפוני בליגת העל, ואולי אפילו בזמנם של סברינה ומתיאס נהואל, ואפשר יהיה לייחס איזושהי חשיבות לכך שלמכבי חיפה יש שני שחקני כנף בעלות של ארבעה מיליון יורו. האם הם שווים את הסכום? עוד נדע יום אחד. בכדורגל בלי קהל שום דבר ממילא לא שווה כלום, אבל אם יש משהו ששווה פחות מכלום – זו ההגנה של עירוני קריית-שמונה.
ככל שמזקקים את המהות של הכדורגל, כך משמעותו פוחתת. זו התפאורה, והעניין שמייחסים למשחק רבים שלא היו יודעים מה לעשות אם כדור היה מתגלגל לרגליהם, שמאפשרים את החשיבות שלו
