זה היה אור ראשון אחרי ימים בלתי נגמרים של אפלה גדולה. אפלה בתוכנו, סביבנו. זה היה ניצוץ של נר חנוכה ראשון שפגש את תחילתו של ערב בבארי החרבה; והאיר בכוחו הדל את שברי הקיבוץ הדומם. המדמם.
על הריסות חלון הבית שבו נרצחו נח ומעינה הרשקוביץ הונחה חנוכייה מעוקמת, חרוכה, ששרדה את השריפה בביתם והפכה לסמל. לפתיל אור במקום שבו נגדעו חיים.
1 צפייה בגלריה
(תמיר הרשקוביץ מברך על הנרות, בחנוכייה שנותרה שלמה בהריסות בית הוריו בבארי | צילום: גדי קבלו)
"אם הם תחת כנפי השכינה, הם פה", אמר בנם תמיר, שעמד שם, בירך, ואז החל לשיר:
"שחקי, שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך", צלילי שירו, כמו האור, מילאו בתקווה את האפלה.
זה היה רגע בזמן. וזה היה גם רגע מעל הטבע. הנר מטיל צילו על החורבן. השעווה מטפטפת. השמים מנגבים אובך מעלינו. הופכים קרירים, לאיטם נפערים. ואז סביבנו, בלתי נראים, נרגשים, מופיעים ההורים. ואט-אט מאי שם נשמות יורדות. נאספות. בלי מילים לשירה מצטרפות.
בתוך אחת משעותיה האפלות של האנושות. כשרגבי האדמה תחתינו ספוגים ברזל ודם. ותותחים רועמים אל עבר עזה בידי המכבים של ימינו. האיש שאיבד את היקרים לו מכל שר טשרניחובסקי. שר את שארית האמון באדם.
אם זה לא נס חנוכה, אני לא יודע מה זה נס חנוכה.
זה היה החג הראשון אחרי 7 באוקטובר. לא היינו מוכנים לו. לא ממש רצינו בו. האור הזה כמו נכפה עלינו. מכוח מסורת החג עתיקת היומין. לפעמים אלוהים יודע מה הוא עושה. ואלוהים ציווה עלינו להרים ראש.
לא ידענו איך לחגוג את חנוכה ההוא. כמו שלא ידענו לחגוג את פורים שבא אחריו. ואת פסח. ואת עצמאות. וראש השנה לפני כמה ימים. כי איך חוגגים חג של אור כשהכאב נוכח כל כך, והרוע עוד אורב, ולא כולם כאן, וישנן שאלות נוקבות מול ההוא שמארגן את כל השמחות האלה?
מאז חנוכה ההוא תמיר הרשקוביץ הספיק לשיר שירים נוספים. לא מזמן, למשל, כתב על שירי ביבס, בת כיתתו לשעבר מבארי. "שירי שירי נפשי, מלאי הדממה. אל תפחדי, הפיחי הד בשממה", הוא שר לשובה. שוב לא מאבד תקווה.
לא מזמן קראתי מישהו שכתב שההחלטה החשובה שאדם יקבל בחייו – היא אם הוא חי בעולם טוב או רע.
האינסטינקט האנושי, ברגע שבר נורא כל כך כמו שאירע לנו, הוא לאבד תקווה. לא לבטוח. לא באדם, לא בעולם.
ברגע האור ההוא בבארי, מול החנוכייה שעל חלון בית הוריו השרוף, תמיר ביקש מאיתנו לא להפסיק להאמין.
