בעוד ישראל נמצאת כפסע מתמרון קרקעי בדרום לבנון וחיזבאללה נמצא בנקודת שפל כמוה לא ידע בכל שנות קיומו, שבה ועולה השאלה כיצד יחליטו להגיב באיראן לסדרת המהלומות שהונחתו עליהם בשבועיים האחרונים בזירות השונות, ובראשן כמובן חיסולו של יקיר משטר האייתוללות בלבנון, חסן נסראללה.
עד כה, הרטוריקה שיצאה מטהרן שידרה שני מסרים מעט סותרים: מצד אחד מחויבות להתייצב לצד חיזבאללה ולנקום את ההשפלות מתוצרת ישראל ומנגד, חוסר מוטיבציה לגלוש למלחמה אזורית, שעלולה לחולל תוצאות מרחיקות לכת מבחינת משטר קיצוני ולא אהוד כמו זה האיראני.
ייתכן שהאיראנים לא באמת יודעים כיצד ליישב בין הרצונות השונים. סביר שבטהרן חוששים לסכן תשתיות אזרחיות, מה שעלול לקרות אם חלילה ייפגעו בישראל מתקנים אסטרטגיים. כך או אחרת, בתוך שבועיים קרה תהליך מרתק: חיזבאללה הפך מנכס איראני בפרויקט החניקה של ישראל, לנטל שממנו הם מנסים להתרחק.
עם זאת, היפוך הקערה של הביטחון העצמי של ישראל מגיע למחוזות בעייתיים. אמנם יש מקום לדון בשאלה האם לא הייתה הפרזה בהערכת כוחו של חיזבאללה, אבל ממש אין לזלזל ביכולות ובאמצעים שעוד נותרו לו. מבצע קרקעי, שבצבא טוענים שהוא מחויב המציאות, יהווה אתגר דרמטי לכוחות הקרקע שיפגשו מולם צבא מיומן במגרשו הביתי.
גם בכל הנוגע לירי רקטות ושיגור כטב"מים יש לחיזבאללה את הכוח להסב נזקים רציניים.
בחיזבאללה שורר כרגע כאוס של ממש ותחושת הפרנויה הקשה מכולן: הפרנויה המוצדקת. יש אובדן אמון טוטאלי בכל דבר – ממכשירים ועד בני אדם. בארגון שואלים שאלות קשות מאוד ומחכים להכוונה איראנית. או בשלוש מילים: אין בהירות בביירות.
עם זאת, די ברור שבשלב כלשהו יגבש הארגון מטכ"ל חדש במקום זה שחוסל וייווצר מנגנון חדש של קבלת החלטות, שישתדל לנקוט אמצעי מידור מעט יותר מוצלחים. אז גם עלולה להגיע הפקודה לירות מטחים כבדים.
לכן בצה"ל מנצלים את חלון ההזדמנויות להמשך הטיפול בדרגי הביניים של חיזבאללה: "ראש מערך הרקטות הבינוניות" שחוסל, למשל, האחראי על טילים שמגיעים לטווח של 200 קילומטר, כלומר כיסוי של רוב המדינה באש. הוצאתו של קצין כזה מהמשוואה פוגעת עוד יותר בידע הארגוני של חיזבאללה, שספג מהלומה אימתנית עם חיסולם של מפקדים כמו עלי כרכי, איברהים עקיל וסיד מוחסן.
"את המחליפים של אנשים כאלה לא מוצאים בלינקדאין", אומרים בצה"ל, "בראש שלהם היה ידע רב שאמור לשמש את הארגון בשעת מלחמה".
מנגד, כל מיני פנטזיות שנשמעות במחוזות שכנראה לא הפנימו את מחיר השאננות וההיבריס, על פירוק מוחלט של חיזבאללה, לא מתכתבות עם המציאות.
גורמים בכירים באגף המודיעין מזכירים שחיזבאללה הוא לא רק נסראללה ועוד כמה פיונים: מדובר בארגון ג'יהאדיסטי שמושרש ומוברג היטב בכל לבנון, שאת רוב שנותיו העביר בלחימה באמצעות נשק קל, ירי צלפים ומטענים מאולתרים. השנמוך הדרמטי במעמדו האזורי אמנם קשה ומפתיע, אבל לקנאים דתיים יש את הנטייה לקום מההריסות, לנער את האבק ולהילחם עם מה שיש עד טיפת הדם האחרונה.
לכן גם חשוב להבין שהמלחמה בחיזבאללה אינה משחק סכום אפס: חיסול היכולות האסטרטגיות של הארגון, שהגיעו לפי הערכות המודיעין עד כדי איום קיומי, היא מטרה חשובה מאוד. אלא שכדי להשיג אותה לא צריך לסכן לוחמים עד חיסול המחבל האחרון, כי אם לתמרן באופן ממוקד, חד ויעיל.
זאת לא תהיה פעילות בסגנון תרבות יום א': הלוחמים שידרכו על האדמה המקוללת הזאת עלולים להיתקל במטענים, רכבים ממולכדים ואיום נ"ט. אין ספק כי ישולמו מחירים כבדים. אולם בשבועיים האחרונים אנחנו לומדים למה צה"ל מסוגל במלחמה שאליה הוא דווקא כן התכונן.
האם זה נכון? רצוי לא לקפוץ למסקנות: חיזבאללה אולי מזיע כמו מ"מ המזכ"ל בנאום המבוהל שלו אתמול, אבל ספק אם הוא והאיראנים אמרו את המילה האחרונה.
גם בשל כך, עולה החשיבות של תמרון קרקעי מוגבל, שעל פי שלל דיווחים אמריקאיים ורמזים ישראליים עבים הולך ומתקרב.
ההישגים החזירו את הצבע ללחיים של אנשי המודיעין, שמראים כיצד הכנה והשקעה ארוכות שנים, למעשה מאז מלחמת לבנון השנייה, הצליחו לייצר מקורות שונים, מגוונים ואפילו מסעירים במטרה להגיע בדיוק לרגע הזה, שבו ארגון רשע כמו חיזבאללה מאבד את הראש, תרתי משמע. אבל גם שם יודעים היטב מדוע כדי להשיב את התושבים והתושבות לבתים נדרשת פעולה קרקעית.
המודיעין שסיפקו היחידות המיוחדות שנשלחו לשם, כפי שדווח אתמול ב"וול סטריט ג'ורנל", הוא רק ההכנה כדי להבין את סדר הגודל של הפעולה הנדרשת. את שאר המלאכה יצטרכו לעשות הלוחמים האחרים. "אסור לחזור על הטעות של הסבבים בעזה", אומר גורם בפיקוד הצפון, שם דוחפים למבצע הקרקעי, "שם נמנענו מהשמדת תשתיות של חמאס מחשש להכניס לוחמים. ככה הפקרנו את תושבי הנגב המערבי".
