"בארי זה המקום שבו נולדתי, זו תבנית נוף מולדתי. פה הקמתי את חיי, וכנראה פה גם אני אסיים אותם. יש לי פה משפחה, גידלתי פה את שלושת ילדיי. אני מכיר פה כל אבן וכל רגב. לא יכול לראות את עצמי חי במקום אחר.
חזרתי לבארי. הבית שלי אמנם הרוס, אבל לא היו לי שום סימני שאלה או ספקות. בארי זה הבית, אין אחר. בית זה לא רק ארבעה קירות ומזגן. בית זה גם סביבה, נוף, אנשים, קהילה, זה אדמה - זה הכל. אלו נכסים גדולים, לא רק חומריים, אלא גם נפשיים ואת זה לא עוזבים כל כך מהר.
“אני גר בשכונת הזיתים בבארי, השכונה שנפגעה הכי קשה. אנחנו רגילים שמדי פעם יש התפרצויות אלימות מתוך הרצועה לכיוון ישראל, אבל גם כשפינו בעבר את הקיבוץ, אני תמיד נשארתי. בדרך כלל כשיש הרבה יירוטים אני עולה למעלה לקומה השנייה ומצלם. אף פעם לא נכנסתי לממ"ד. הממ"ד שלי משמש כארון בגדים, פתוח לגמרי, אפילו החלונות לא סגורים. אף פעם לא פחדתי מהדבר הזה, חייל ותיק מה שנקרא.
באותו הבוקר של 7 באוקטובר הבנו שזה משהו הרבה יותר גדול. כשהתחילו להתרוצץ הודעות על חדירה של מחבלים נכנסתי לממ"ד, נעלתי את הדלת, השארתי את החלון טיפה פתוח והסתכלתי מבחוץ לראות מה קורה. בסביבות 9:30 ראיתי שני טנדרים מגיעים עם מחבלי נוח'בה עם סרטים ירוקים על הראש. המפקד שלהם קרא לכולם, שלף מפה, וסימן להם לאן ללכת. חלקם התחילו לזרום לכיווני ועברו בין הבית שלי לבית של יונה כהן ז"ל.
בשלב הבא הצטרפו אליהם גם פורעים. נערים שהסתובבו עם סכינים ותיקי גב והתחילו לבזוז. ראיתי אותם נכנסים למחסן שלי, לוקחים לי את שני זוגות האופניים, מפרקים רכוש ומעמיסים. בשלב מסוים הנוח'בות מגלים אותי, מגיעים לחלון של הממ"ד ומנסים לשבור אותו. הם מצליחים לפרוץ את החלון, וקנה של רובה מציץ פנימה. סגרתי עליו את החלון, והבנתי שאני חייב למלט את עצמי. ברחתי לסלון, לא היה שם אף אחד - ויצאתי דרך הדלת האחורית מהבית. הבנתי שאני חייב להסתתר, אז זינקתי בין השיחים והתחבאתי שם.
“הם נכנסו אליי הביתה, שמעתי צעקות, יריות, 'אללה הוא אכבר'. אחד מהם ניסה לחפש אותי, ראיתי את הצעדים שלו. ובאיזשהו שלב, כשהוא היה כבר ממש לידי, שמעתי מחבל אחר קורא לו, ואז הוא הלך, עזב אותי. הם הלכו לבית של השכנים - משפחת שרעבי. ליאן ושתי הבנות נרצחו, ואלי עדיין חטוף.
“לא יכולתי לראות מה הם עושים, ראיתי רק קדימה. ראיתי שהם שורפים את המכונית שלי. בעיקר שמעתי צעקות, צרחות וירי אין סופי. בשלב הזה הייתי 'קול' לגמרי. מאוד מפוקס בסיטואציה, בלי שום מחשבה מה הולך לקרות או מה יקרה. המחשבה הראשונה שהייתה לי היא שאני לא נופל בשבי, ואם המחבל רואה אותי אני קופץ עליו ומנסה לעשות משהו.
“במשך 11 שעות שכבתי בשיח, ורק בשעה 20:00 התחלתי לשמוע את חיילי צה"ל. פחדתי שאם אני אקפוץ מהשיח או אצעק הם ירו עליי, והחלטתי לחכות עד שהם יגלו אותי, גם אם זה ייקח יומיים. ובאמת בסביבות 23:30, כיתת חיילים עם קצין עוברת שם על הדשא, ממש לידי. אני רואה אותם מתקרבים, שומע אותם, ואז הרמתי את היד וצעקתי 'לא לירות אני אזרח'.
“כשהייתי לבד, לא הבנתי את גודל הקטסטרופה שקרתה לנו. אי-אפשר היה להבין את זה, כי הייתי במצב הישרדותי. אבל כשהתחלתי ללכת בכביש עם קבוצת החיילים, התחלתי להבין מה קרה. ראיתי גופות על הכביש, בתים שרופים, הכל בוער. השכונה הזו נכחדה. מתוך 32 משפחות, בודדים שרדו. בשלב הזה הבנתי שאחותי, מעין בר, ויובל בעלה לא בחיים, שאין סיכוי שהם שרדו את האירוע הזה. בדיעבד גיליתי שהמחבלים נכנסו אליהם בבוקר. הם שמו מטען רב-עוצמה ליד הדלת של הממ"ד, והם נהרגו במקום".
בטבח בבארי נרצחו 102 מחברי הקיבוץ ו-30 נחטפו לרצועת עזה. בקרב שהתפתח נהרגו 33 אנשי כוחות הביטחון בעת שהגנו על הקיבוץ.
"אנחנו בתהליך שיקום ארוך. יש לנו הרס גדול מאוד והשיקום הנפשי מורכב. יש המון משפחות שצריכות פשוט ללמוד לחיות מחדש, שיקום נפשי של הקהילה. אבל אני יותר מתעסק בשיקום הפיזי - התשתית של בארי שתאפשר, בסופו של דבר, בעוד שנתיים-שלוש, לחברים לחזור הביתה. הרעיון שלי הוא בארי, בארי זה המצפן".
במשך 11 שעות שכבתי בשיח, ורק בשעה 20:00 התחלתי לשמוע את חיילי צה"ל. פחדתי שירו עליי והחלטתי לחכות עד שהם יגלו אותי, גם אם זה ייקח יומיים
