אני נזכרת בימי השבי הראשונים בהם שכבת על המזרן מבלי לזוז, בעיניים עצומות, כדי לנסות לדמיין שאתה לא חלק מהמציאות הזאת.
מדי פעם לחישות שלא הצלחתי להבין כי התלבטת באיזו שפה לדבר, מה יהיה פחות מסוכן. אחרי מספר ימים של רעב, אחד המחבלים עבר וחילק שוקולד קטן. כל אחד מאיתנו לקח את השוקולד בלי לחשוב פעמיים אבל אתה העדפת לא לקחת. מאוד הופתעתי ותהיתי לעצמה למה ואז הסברת שאתה לא מסוגל לאכול. המחשבות על מה יהיה מחר והאם בכלל נגיע ליום הזה, המחשבה על הרגע שבו בישרו להוריך שאתה ואחיך חטופים, כל אלה שיתקו אותך.
במשך הזמן ניסינו לעודד אותך לדבר ולהיפתח. אני זוכרת שאמרת לי שאיתן שבשבי זה לא אותו איתן, שההבדל כל כך עצום.
איתן הוא בן אדם מלא שמחת חיים והומור, איתן תמיד חושב איך לעזור לאחרים לפני שהוא חושב על עצמו, הוא משורר מחונן וזמר לא רע בכלל.
במשך הזמן החלטת לעשות מהפך, לשים את הפחד בצד, לנסות לחזור להיות איתן לפני שהוא ילך לאיבוד' ובאמת עשית דרך ארוכה.
אני זוכרת את השירים ששרת לנו, אפילו המחבלים זימזמו אותם. כשלא היה לך תיאבון אמרת לי: ספיר, אל תדאגי, לפחות עכשיו אחזור לארץ רזה וחטוב ואתפוס לי כלה.
אני נזכרת ביום שבו אמרת שראית את המספר 10 פתאום מופיע על הקיר. ואתה בטוח שבעוד 10 ימים נשתחרר. אתה צדקת, השתחררתי, אבל אתה נשארת מאחור יחד עם גברים נוספים שחלמו על רגע שחרורם. באתם לחבק אותי, להיפרד ממני, אני זוכרת את הדמעות. כהרגלי הייתי אופטימית ואמרתי: חבר'ה, אין מה להתרגש, נתראה עוד יומיים בארץ.
הייתם חצי אופטימיים וחצי מפוחדים, חשבתם מה יקרה אם משהו ישתבש, אם ישכחו מכם, אולי אתם לא מספיק חשובים.
אני רוצה שתדעו שאנחנו פה נאבקים עליכם בכל יום ובכל רגע. נמשיך להזכיר את שמכם ולא נפסיק את המסע המטלטל והאפל הזה עד שתצאו לחופשי.
