כשנחתי עם המסוק בבית חולים וולפסון ופגשתי את הילדים המתוקים שלנו, לא האמנתי שאני שם בלעדיך.
הייתי בהלם לפחות כמה שבועות עד שבכלל הצלחתי להבין שנפרדנו ושאני פה בלעדיך. אני זוכרת שהיינו שם בחדר קטן בעזה ובאתי להגיד לך שהם אמרו לי שאני צריכה ללכת.
הסתכלתי עליך וראיתי את הפחד שיש לך בעיניים, לא הצלחת להוציא מילה מהפה. אני הסתכלתי עליך ואמרתי לך שאני אהיה חזקה בשבילך ואתה תהיה חזק בשבילי ואני נשבעת לך, קית', שזה הדבר היחיד שעובר לי בראש כל היום וכל הלילה.
להישאר חזקה בשבילך כדי שאתה תצליח להישאר חזק בשבילי ובשביל הילדים והנכדים. אני כל כך מקווה שאתה מצליח להחזיק מעמד שם.
זוכר את המנהרה שלקחו אותנו אליה והשאירו אותנו שם לבד? זוכר כמה קשה היה לנשום? אני זוכרת שהסתכלתי עליך, בקושי מצליח להוציא את המילים מהפה, ואמרת לי שאתה לא מצליח לנשום.
אני הסתכלתי עליך ואמרתי לך שהכל בסדר, שזה רק נראה לך. עמוק בתוכי האמנתי שאלה הרגעים האחרונים שלנו, ראיתי את החזה שלך בקושי מצליח להתרומם ורק התפללתי שלא תמות, שאני לא אישאר שם לבד ואתה תהיה שם מת לידי.
זוכר כמה רעבים היינו? איך התחננו שימלאו לנו את בקבוק המים הקטן שהיה ריק כבר יום שלם?
אני לא מצליחה להבין איך אתה עדיין שם.
לא מצליחה להבין איך העולם שותק.
לא מצליחה להבין איך אנשים שומעים את הסיפורים הנוראיים שאני מספרת על מה שעברנו ואתה עדיין עובר, והשמש ממשיכה לזרוח ולשקוע ואתה תקוע שם באימה הזאת.
קית', אני מתחננת שתאמין שאתה תחזור הביתה. אני מבקשת ממך לא לאבד את התקווה. אני מבקשת ממך לא להפסיק לדמיין את הרגע שגם אתה תנחת מהמסוק ותגיע לארץ אלינו, אנחנו כל כך מחכים לך. אני כל כך מחכה להכין לך את האוכל שאתה אוהב, כל כך מחכה לספר לך ששי שרד את כל מה שהיה בכפר עזה והוא בסדר, הוא מחזיק לך אצבעות שגם אתה בסדר. אנחנו כולנו חולמים ומדמיינים את הרגע שנוכל לחבק אותך. וזה יקרה וזה יהיה מושלם ונוכל לאט-לאט לחזור להתחיל את החיים החדשים שלנו.
