תופעת הלא-לחגוג מול האקסית, שבעשור האחרון תפסה תאוצה ולא פסחה גם על שחקנים שעברו במהלך הקריירה עשרה מועדונים, הרימה את ראשה בשבת האחרונה עם מקרה שהיה קשה להתעלם ממנו. גיא חדידה מבני-ריינה, אחד השחקנים המרעננים של פתיחת העונה בליגת העל, כבש מול מכבי פ"ת ולא חגג – ועוד במשחק שנערך ללא קהל בגלל מגבלות פיקוד העורף.
"לא חגגתי כי הייתי שם שנתיים קפטן, שהיו מאוד מוצלחות – ולא הרגשתי בנוח לחגוג", סיפר חדידה. הכוונה טובה, אין ספק, אבל המחזה מעט מגוחך. חגיגת שער היא זכות, לא התגרות, ולבקש סליחה מקבוצה ששיחקת במדיה חודש וחצי, או שנתיים, היא לא מעשה אצילי. חדידה אכן היה הקפטן של מכבי פ"ת, אבל הוא גדל בהפועל ת"א, ומאז עבר בעוד שמונה קבוצות בישראל ועוד שלוש בחו"ל, והוא עוד לא בן 30.
יש מקרים ברורים ומובנים שבהם שחקן מכבד את הקבוצה שבה גדל, או שעימה הוא מזוהה או שבה בילה את רוב הקריירה. נגיד אם לאו מסי ימצא את הרשת מול ברצלונה ולא יחגוג, אף אחד לא יחשוב ללעוג לו, וכך היה גם במקרה של חלוץ נבחרת שווייץ בריל אמבולו, שבמונדיאל 2022 כבש מול קמרון ובכך הפך לראשון אי פעם שמבקיע בגביע העולם מול הנבחרת של מולדתו. אבל ב-90 אחוז מהמקרים המחווה נראית מתוכנתת, ולעיתים שחקנים נזכרים לבצע אותה רק לאחר שכבר החלו לחגוג. אפשר להשתגע מהמראות החוזרים שוב ושוב של המנהג המעצבן הזה.
כעת גם האוהדים בטוחים שהם צריכים לכעוס על כל שחקן שעבר לדקה בקבוצה שלהם והעז לחגוג את השער שלו כשפגש אותם במדי קבוצה אחרת. אנחנו עמוק מדי בבור, ונראה שהפתרון היחיד הוא שינוי החוקה: במקום כרטיס צהוב לשחקן שחוגג עם הורדת חולצה, צהוב לשחקן שלא חוגג שלא בצדק.
