אונס לוקרציה // ויליאם שיקספיר } תרגום: יותם בנשלום } כרמל } 232 עמ'
הופעת 'אונס לוקרציה', בפעם הראשונה בתרגום עברי, היא תוספת חשובה למדף השייקספירי בעברית, ועם תרגומו הקודם של יותם בנשלום ל'ונוס ואדוניס' (חרגול, 2016) היא משלימה את משימת התרגום של שני שיריו הנרטיביים של שייקספיר, שנקראים לעיתים זה בצד זה.
מקור סיפורה של לוקרציה ברומא העתיקה, והוא מופיע בגרסאות שונות בכתביהם של טיטוס ליוויוס, אובידיוס ואוגוסטינוס. גרסתו של שייקספיר מתייחדת בכך שרוב רובה מורכב ממונולוגים פנימיים המפרטים את מחשבות האנס, ובעיקר את מחשבות הנאנסת במהלך האונס ולאחריו. השיר מגולל את סיפור אינוסה של לוקרציה, רעייתו של קולטינוס, בידי סקסטוס טרקוויניוס, בנו של מלך רומא. תחילתו של הסיפור במשתה במחנה צבאי, שבו מקיימים צעירי בית המלך תחרות על השאלה: רעייתו של מי מהם היא הנאמנה והצנועה ביותר. כשטרקוויניוס רואה את לוקרציה, הוא נתקף "תשוקה מרושעת" לאנוס אותה, ובאחד הלילות חוזר לביתה ומבצע את המעשה. תוך כדי כך הוא מאיים עליה שאם תמשיך להתנגד לו, הוא ירצח אותה ויפגע אנושות בשמה הטוב.
במבוא המעמיק שלה לשיר מגוללת החוקרת רעות ברזילי את תולדות התקבלותו לאורך הדורות, ומציעה לו פרשנות מרתקת (שמומלץ מאוד לקרוא), לאור מגמות בשיח הפמיניסטי משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד היום. שאלה מרכזית שרווחה תחילה בשיח סביב השיר הייתה מדוע לוקרציה מתאבדת אם היא לא חטאה, והתשובה בגדול ייחסה לה, בצדק, את הפנמת הערכים הגבריים הדורשים מהאישה טוהר וצניעות. פרשנויות מאוחרות יותר התמקדו במניעי האנס, נסמכו לרוב על ניתוח פסיכואנליטי של אישיותו, וייחסו לו תשוקה אובססיבית וסוציופתיה. משנות ה-90 ואילך השיח מבליט את הממד הסוציולוגי של הסוגיה על פני הממד הפסיכולוגי. יתרונה של התשובה הסוציולוגית, שנטבעה כ'תרבות האונס', הוא שהיא ממקמת את האונס הפרטי כתוצר של המערכת הפטריארכלית, שמאפשרת את האונס כתופעה חברתית נרחבת ויומיומית. תשובה זו מגדירה למעשה את האונס במונחים פוליטיים (פוליטיקה מגדרית), שאפשר להיאבק בה באמצעים פוליטיים – מאבק שההתייחסות הפסיכואנליטית, שמנתחת את "תשוקות" האנס האינדיבידואלי ושיקוליו, אינה מאפשרת.
מה לשייקספיר ולפרשנות פמיניסטית עכשווית של 'אונס לוקרציה'? האם אין זה אנכרוניסטי להתייחס לשיר נרטיבי זה משנת 1594 מנקודת המבט של שיח שלא התקיים בה? גדולתו של שייקספיר היא, שביצירתו הוא ידע להצביע על הנחותיה של התרבות הפטריארכלית גם אם לא קרא לה בשם, וגם אם היה אמביוולנטי לגביה. שייקספיר אינו "מציל" את לוקרציה מבחירתה המרה, כלומר הוא אינו משנה את סופו של הסיפור הקדום. אבל, בחשיפה המורחבת של מחשבות לוקרציה, ובהפיכתה כך מאובייקט לסובייקט, היצירה מאפשרת לקוראת לזהות את הרלוונטיות של הטקסט גם לזמננו. במאמר מוסגר אציין שהשיר 'ונוס ואדוניס' חושף את הצד המיזוגיני של שייקספיר, שיכול להשליך בתורו גם על קריאת 'אונס לוקרציה'. מוקשות בעיניי הקריאות הרואות ב'ונוס ואדוניס' סיפור רומנטי תמים וביטוי מפתיע של שחרור מיני נשי (כפי שמציין, למשל, חוקר שייקספיר, אברהם עוז, באחרית הדבר המאלפת, אך המאתגרת מבחינה זו, למהדורה העברית). למעשה, גם שיר זה הוא שיר אונס לכל דבר, אין בו אהבה אלא יחסי שליטה, אלא שבו ונוס ממלאת את תפקיד האנֶסֶת ואילו אדוניס ממלא את תפקיד המותקף. קריאת שני השירים זה בצד זה מציגה בפנינו את משוואת-ההיפוך הפטריארכלית הרואה באישה או מלאך (לוקרציה) או מפלצת (ונוס).
כמה מילים על אופן ההגשה של 'אונס לוקרציה' בעברית. ההחלטה להוציא את הספר במהדורה דו-לשונית – עברית מול אנגלית, שכוללת גם מבוא והערת מתרגם – היא החלטה מבורכת. המבוא הוא הזמנה לקריאה שמתחשבת בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רלוונטיים, שאינם זמינים תמיד לקורא העכשווי. הדו-לשוניות והערת המתרגם מספקות לקוראים הצצה לעבודת התרגום ולשיקולים שהנחו אותה. בהערתו מספר בנשלום שתרגום היצירה נמשך שנים רבות, בין השאר מאחר שמדובר בשירה שקולה (פנטמטר יאמבי) ומחורזת, שהן "סדים תובעניים, שההשתחלות לתוכם תובעת... נכונות לסטות מן המקור, לשנותו ואף להשמיט ממנו חלקים שנראים תחילה חסרי תחליף – הכול כדי לשמור על המוזיקליות המהפנטת של היצירה".
קריאה של תרגום לבדו וקריאת תרגום-מול-מקור הן שתי קריאות שונות, ומאחר שהדבר ניתן בטקסט הנוכחי, כדאי להתנסות בשתיהן. בקריאת התרגום-מול-מקור, בצד פתרונות תרגום יפים וייחודיים רבים, אכן ניכרים בתרגום לא מעט שינויים והשמטות מידע, לשוני ו/או תוכני, מוצדקים יותר או פחות. תופעה שבלטה לעיני ועוררה בי אי-נחת מסוימת, היא הנטייה להשתמש בגוף שלישי רבים/ות היכן שבמקור מופיע גוף שלישי יחיד/ה – דבר שמנטרל את הממד האישי של האירוע. בצד זה, קריאת התרגום כשלעצמו מעידה על מלאכה מצוינת, שיש בה לא מעט רגעים מזהירים של וירטואוזיות לשונית. בשוליים של קריאה זו אפשר למצוא צירופים פחות מוצלחים (כמו "סימפטיה הכרחית" הלא-מובן, מילוניוּת-יתר בשימוש במילים כמו "מגור" או "מרודי רישהּ"; השימוש החוזר באפיון לוקרציה כ"צַדֶקֶת" ובבחירת הכינוי "אָמה" למשרתת שלה – שניהם יהודיים-עבריים מדי). אך אלה אינם מעמעמים את חוזקו של התרגום כמכלול. •
קריאת התרגום של יותם בנשלום מעידה על מלאכה מצוינת, שיש בה לא מעט רגעים מזהירים של וירטואוזיות לשונית
