הדרך שעולה למארון א-ראס בלב השלוחה הלבנונית רחבת הידיים, השולטת על אביבים ויראון שבצד הישראלי, מעלה אבק חול סמיך. נוסעים בה כעת דחפורי די-9 וטנקים ישראליים שפועלים תחת חטיבת גולני. אבל לכפר שהפך לסמל שיעי במלחמת לבנון השנייה הגיעו לפני כשבוע לוחמי חטיבת גולני בדרך אחרת לגמרי, נסתרת, חשוכה ורגלית, בין בולדרים מסולעים לטרשים יבשים, רגע לפני שייהפכו לסבך עבות מהגשם הראשון של הסתיו.
צה"ל השיג כאן שליטה מבצעית מהירה יחסית שמאפשרת חופש תנועה נוח לכפר העוין שבקצה הרכס, הנמשך עד לעיירה בינת ג'בייל הסמוכה. חלק מהמפקדים יכולים לנוע הלוך וחזור לשטח הישראלי, גם בגלל הקרבה לגבול, קילומטר-שניים בקו אווירי.
קרני השמש מחזירות אור בוהק בצהרי היום משמשת הדחפורים הצה"ליים, שפותחים עוד ציר והורסים עוד בית שיועד להזנקת כוח רדואן בפסגה. לוחמי הפלוגה המסייעת שלצידי, למרגלות ההר, עוזרים לחבריהם שבפנים. רק לפני מספר ימים הם עצרו שני נגמ"שי נמ"ר מלהתקדם: המטיסים מהמסייעת איתרו באמצעות הרחפן שישה מטעני ענק, משורשרים זה לזה, שמחבלי חיזבאללה הצליחו להכין בהסתר לכוח המשוריין. בכך לוחמי המסייעת מממשים את הייעוד המקורי של הפלוגה המיתולוגית: תצפית מקדימה ומלווה ביום ובלילה עם רחפני איבו-מקס מתקדמים ואמצעים נוספים, אש מרגמות קטלנית, צלפים שפותחים שטח מרחוק ומחסלים מחבלים, וניוד תחמושת וציוד לטובת הלוחמים שבקצה. ואלו זקוקים לו: הם גמאו קילומטרים לא מעטים ברגל, עוד עמוק בשטח הישראלי, כדי להגיע לגבול בחשאי, בדיוק כמו במסעות שתירגלו בחודשים האחרונים.
תקופת ההמתנה
זו הייתה תקופה מתוחה שתיסכלה אותם מאוד: חבריהם מגבעתי ומהנח"ל נשארו להילחם בעזה נגד חמאס, והם ספונים במוצבים בקו ארוך ללא תאריך סיום, חשופים בשגרה ברצועת ביטחון שהוקמה בשטחנו. "עכשיו הם כמו אריות ששוחררו מהכלוב", אומר לי סרן רותם מזרחי, מפקד הפלוגה שלהם, "היינו פה שמונה חודשים לא פשוטים, בחוסר ודאות לצד ההישגים שהבאנו בקרב ההגנה. פעם אמרו לנו אולי נחזור לעזה ופעם אולי ניכנס ללבנון. הפעם לא דחו אותנו, יצאנו בדיוק בזמן שאמרו לנו, מסודר. מצאנו שם כמות אמצעי לחימה בלתי סבירה. אנחנו מטווחים פה מטרות בשיתוף גורמי אש נוספים כאילו אנחנו בסימולטור בביסל"ח".
על חלקם ניכרים אניצי שיער לבנים בצדעי ראשיהם, למרות שהם בקושי בני 20. בין סבכי השיחים שהצהיבו בעזובות המושב הנטוש כאן, שנהיה לביתם בחצי השנה האחרונה, הם יושבים להפוגת סיגריה, מריצים צחוקים אחד על השני. אלו בעיקר הצעירים, שעלו לאחרונה מהבא"ח וב-7 באוקטובר אשתקד עוד היו נערים בכיתה י"ב. "האנשים פה כל כך בוגרים, שאני מרגיש לפעמים שאני מדבר עם בני 30-40", מספר המ"פ מזרחי, "הם צברו פה גם ניסיון חיים".
סגנו, סגן זיו בריימוק, שימש מפקד מחלקה בגזרת נחל עוז בשבת השחורה. "זה התחיל במטח כבד של פצמ"רים", הוא משחזר, "ריכזנו 20 לוחמים והוצאנו את רובי הצלפים של המסייעת. הצלחנו להרוג 70 מחבלים. המוני מחבלים הסתערו, כמו אצטדיון טדי שמתפוצץ אחרי ניצחון".
באותו בוקר נפצעו ונהרגו לסגן זיו חיילים בידיים. רגע לפני שנערך לכבוש מחדש עם לוחמיו את מוצב נחל עוז, הוא קיבל שינוי משימה ממפקדו, מג"ד 13 סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שנפל בהמשך בלחימה בעזה: "הוא אמר לי שלא, לכו לכפר עזה, יש שם הרבה אויב". ההחלטה הקשה הזו, לתעדף בשבע וחצי בבוקר היכן להילחם, את מי להציל, מהדהדת עד היום בלב ובנפש של החיילים. סגן זיו: "החיילים זוכרים יותר, משום מה. אני למשל לא זוכר פנים. פעלתי אך ורק לאור המשימה – להרוג מחבלים, להציל כמה שיותר אזרחים ולחלץ פצועים. מאז 7 באוקטובר אני לא ירדתי מ-400 קמ"ש. אסיים את תפקידי, ואשתחרר".
את המחיר הנפשי שילמו בהמשך רבים מפקודיו: עשרות מהם התקשו להמשיך כלוחמים, פרשו על רקע נפשי, ומחלקה שלמה פורקה מהפלוגה. אבל דם חדש הגיע עם מגויסים חדשים לגולני. הישגים רבים הביאו לוחמי מסייעת 13 בקרבות ההתקפה לאחר מכן בשג'עייה, זייתון וא-רימאל.
בתחילת השנה הם יצאו מעזה, ישירות להגנה שוחקת בגבול לבנון המותקף. הלוחמים כובשים כעת את כפרי ההזנקה של רדואן, שעליהם צפו במשך תקופה ארוכה. יעד המלחמה החדש זרם יותר מדי זמן בעורקי החיילים.
"אנחנו ישנים כבר שמונה חודשים בגן ילדים ביראון", מתאר סגן זיו, "ציורי הילדים הקטנים ניצבים מול הפנים שלנו בכל בוקר שבו אנחנו קמים או רגע לפני שנרדמים. זה הגן שלהם, והם לא בתוכו כבר שנה. למדנו להכיר מרחוק את התושבים המדהימים של יראון ואביבים. חברי כיתת הכוננות שלהם שנותרו איתנו הפכו לאבות שניים שלנו. יש משפחות מהקיבוצים כאן שאני מכיר את כל השושלת שלהן. התחלנו לצערי להתרגל למראה של קיבוץ ריק, עם נדנדות נטושות שמעלות אבק, ואסור שזה יקרה. נחזיר אותם לבתים כשנסיים את המשימה ונרחיק מפה את איום רדואן. לרגע אני לא מזלזל בהם. יש להם צבא, מפקדים שיודעים לנתח את השטח, כמו שאנחנו עושים".
קשר ישיר לטייס
הניסיון שצברו בעזה ניכר פה בחדות המחשבה ובתפיסה מהירה של האויב: לוחמי המסייעת זיהו לרגע נצנוץ מחלון בית בן שלוש קומות. החשד: מחבלים נמצאים בתוכו, למרות טיל שספג המבנה שלשום. מזרחי המ"פ מזהיר את שאר הלוחמים שנמצאים כ-300 מטר ממנו. אולי מדובר בחוליית נ"ט במבנה בעל הגג הכתום, שטרם נסרק.
מפקד המחלקה הצעיר, סגן רון, מכווין מסוק קרב להפציץ את המבנה. השיח הוא ישיר בין המ"מ לטייס בקוקפיט. הרחפן אוחז את המבנה מכל זווית אפשרית וזה נראה היטב מולנו על המסך הגדול. לצידו שבע סוללות בטעינה רציפה, לאחיזה בלתי פוסקת של שטח האויב. "המטיסים" פה מהמסייעת יודעים מה קורה בשניות של אחרי התקיפה: ברחנים עלולים להימלט מהמבנה החוצה, או אולי להיכנס לפיר בלתי נראה ולהגיח מבית סמוך. "הם יכולים גם לצאת פתאום ככבאים או כחובשים, כך הם מסתובבים הרבה", מסביר המ"פ מזרחי.
ואז הטיל מגיע, והד פיצוצו נשמע היטב בחמ"ל המאולתר של המסייעת. מי שהיה בתוכו כנראה נפגע. הכוחות בשטח ישלחו קודם כלב לסרוק ורחפן זעיר יותר. הם כאן בהיקף גדול, חטיבה על כל כפר. המ"פ מזרחי: "זה נשמע הרבה וזה הרבה, כוח גדול ועוצמתי, אבל לא בהיקף גדודי כמו שהיה על מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. למדתי היטב את הקרב ההוא והעברתי אותו לחיילים שלי".
ביציאה מהמסייעת אני קולט את החייל שמחייך בלי הפסקה, למרות ששלושת אחיו הקטנים עדיין לא מורשים לעלות לישראל. הם נמצאים כעת בגונדר הרחוקה שבאתיופיה. אח רביעי, אברהם, נולד לפני שבוע בחיפה, והוא טרם הספיק לבקרו.
"אני תצפיתן וגם קלע, זה התפקיד שלי, והדרגה שלי זה חייל", אומר לי רב"ט יאיו טספה. רוחו האופטימית פועמת מכל מילה. "וואלה, בלבנון יותר קשה מבעזה", הוא מוסיף, "אבל הכל טוב, נותנים בראש. אנחנו גולנצ'יקים".
הלוחמים הצעירים שעלו לאחרונה מהבא"ח עוד היו ב-7 באוקטובר אשתקד נערים בכיתה י"ב. "האנשים פה כל כך בוגרים", מספר המ"פ רותם מזרחי, "שאני מרגיש לפעמים שאני מדבר עם בני 30-40. הם צברו פה גם ניסיון חיים"
