תוך חודש ניתן יהיה להחזיר את התושבים לבתיהם בצורה מדורגת, אמר, בניסוח כזה או דומה לו, האלוף אורי גורדין, מפקד פיקוד הצפון. הדברים נאמרו בפגישה שקיים ביום שני האחרון, יום הזיכרון לטבח 7 באוקטובר, ובה השתתפו ראשי היישובים צמודי הגדר, שלפני עשרות שנים, בעידן אחר, קראו לה הגדר הטובה.
כמקובל במקומותינו, פרטי השיחה, למרות ההסכמות המוקדמות, דלפו, מה שמקשה לדייק בדברים, אבל מאפשר להעריך בביטחון יחסי שהאלוף אכן דיבר על החזרה לבתים, כשהכוונה הייתה ליישובים היותר מרוחקים מהגבול. כך או כך, האמירה של האלוף הנפיקה שורה של תגובות, מרביתן שלא לייחוס. חלק אמרו שזה נשמע מאוד יומרני, הציעו שהאלוף יתמקד בהכרעה, וישאיר להם את ההחלטה. אביחי שטרן, ראש עיריית קריית-שמונה, אמר ש"אף אחד לא חוזר הביתה עד שהאיום עלינו לא יוסר לחלוטין", וכך מסרו גם במטה "נלחמים על הצפון", שמייצג את המפונים "לא נקבל מצב שלא יכלול שינוי מוחלט של הביטחון, כולל הגעה לליטני ויצירת אזור חיץ".
ועל כך אפשר לומר את הדברים הבאים: שהשיחה, כאמור, התקיימה ביום הזיכרון לטבח שעמד בצל הוויכוח המר נוכח הטקס הממלכתי שהתבשל במקביל. שהתחושה הכללית הייתה, אם לתמצת אותה בכמה משפטים, שאנו תקועים בתוך לופ לא נגמר של כאב שהוא כאן להישאר ולתמיד, גם אצל מי שכיסו את הראש בשמיכה וסירבו לצפות בטקס. שבאותו יום המשיכו לפעול כוחות צה"ל בעזה, ובמקביל פעלו שתי אוגדות בדרום לבנון – היום כבר יש ארבע – בשילוב עם חיל האוויר שהמטיר אש תופת על ביירות וסביבותיה, במטרה להסיר את האיום.
בניגוד לדברי המבקרים, עם כל ההבנה למצבם של המפונים, הדברים של האלוף דווקא טומנים בחובם תקווה לימים אחרים בטווח הנראה לעין, גם אם לא בעוד שבועות. מציירים אופק חדש. לבנון, לפחות בדורנו, וככל הנראה גם בדורם של ילדינו ונכדינו, לא תחזור להיות, אם בכלל הייתה, שוויץ של המזרח התיכון. גדר הגבול בספק גדול אם תשוב להיות הגדר טובה, ותנועה עממית של חובבי ציון לא תצמח על הריסות החיזבאללה. ועדיין, יש צורך, כמעט הייתי אומרת הכרח, שלא לנרמל את הפינוי מצד אחד, ומצד שני לא לנרמל את הדרישה לביטחון מוחלט, ולחתור דווקא לחזרה, הדרגתית ומאוזנת, לשגרה.
הדבר הנכון, ככל הנראה, הוא להבין ולהשלים עם העובדה ששקט מוחלט בגבולות לא יושג רק באמצעות הכוח, שהקמת חיץ ביטחוני עד הליטני היא לא תוכנית פעולה ריאלית לאורך זמן, אבל מה שיעשה את ההבדל בין 6 באוקטובר 2023 לחורף 2024, זה שילוב של המתקפה העוצמתית של צה"ל, הסכם שישראל תתעקש על פרטיו, וכן, גם ראייה מפוקחת של המציאות והבנה שהכלה היא לא מילת הקסם שמבטיחה שקט.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על איראן, או לחילופין, שדברנו יותר מדי. ודווקא מה שקורה בלבנון הוא סימן להתחלת הסוף.
הדברים של אלוף פיקוד הצפון דווקא טומנים בחובם תקווה לימים אחרים בטווח הנראה לעין, גם אם לא בעוד שבועות. מציירים אופק חדש. יש הכרח שלא לנרמל את הפינוי מצד אחד, ומצד שני לא לנרמל את הדרישה לביטחון מוחלט, ולחתור דווקא לחזרה, הדרגתית ומאוזנת, לשגרה
