את תפילת הגשם מתפללים בארץ ישראל ביום שמיני עצרת שהוא חג שמחת תורה. לפני שנה, כמה ימים לפני האסון, כתב בני, חמי גולדין, פיוט אל המתפללים המפקירים את אחיו הלוחם, הדר גולדין, תשע שנים. כתב וניבא:
1 צפייה בגלריה
(כוחות צה"ל בעזה. לוחמינו מוכיחים במחיר נורא, מה קורה אחרי פייסנות, מה קורה כשנוטשים את הערכים | צילום: REUTERS/Amir Cohen)
זְכֹר תַּחֲנוּן אָב עַל שְׁמֵי גָּפְרִית וְאֵשׁ
לַהֲלֹךְ מְלֶאכֶת עֲקִידָה בְּמַאֲכֶלֶת הָאֵשׁ
יַחְדָּו עִם יְחִדּוֹ בִּשְׁאֵלַת אַיֵּה, אֱלֵי אֵשׁ
בַּעֲבוּרוֹ עַד עוֹלָם תּוּקַד אֵשׁ
זְכֹר מָשׁוּי רָאָה שָׂרָף בִּסְנֶה לִבַּת אֵשׁ
הִטָּה מַטֵּהוּ וְאַרְצָה תְּהַלֵּךְ אֵשׁ
לַיְלָה לְלַיְלָה לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הָאֵשׁ
בַּעֲבוּרוֹ עַד עוֹלָם תּוּקַד אֵשׁ
זְכֹר אִישׁ צָרְעָה, נָקָם עֵין פְּלִשְׁתִּים בְּאֵשׁ
גָּדִישׁ שָׂרַף וְקָמוֹת נָתַן בְּאֵשׁ
הֵמַסְתָּ אֲסוּרָיו כַּעֲבוֹת אֲכוּלֵי אֵשׁ
בַּעֲבוּרוֹ עַד עוֹלָם תּוּקַד אֵשׁ
וְאַתֶּם יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְפַּלְּלִים עַל הַמַּיִם
אַיֵּה אֲחִיכֶם שֶׁנֶּאֱבָק כְּשַׂר בְּאֵשׁ וּבְמַיִם?
אַיֵּה הַבְטָחַתְכֶם לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּאֵשׁ וּבְמַיִם?
אֵיכָה תְּבַקְּשׁוּ הַשָּׁמַיִם לִזְכֹּר,
וְאַתֶּם אֵינְכֶם זוֹכְרִים...
לפני עשר שנים, במהלך מלחמת צוק איתן הפכנו למשפחה מפורסמת. הסיבה הייתה שמאז ועד היום הכרזנו בראש כל החוצות, כי ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל, נטשו בעזה שני לוחמים ולא מביאים אותם לארצם לקבר ישראל. סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול. אמרנו שמי שנוטש חיילים בידי האויב, חיים או מתים, ייטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. את התובנה הזו למדנו מהיחס הפוליטי והצבאי להדר גולדין, יחס שהצביע על שינוי חברתי וערכי עמוק בחברה הישראלית, ניסינו לתקן וכשלנו. בשמחת תורה לפני שנה, כולם הבינו.
כעת, שנה בתוך המלחמה, אנו בונים מחדש את החברה הישראלית עם גבורת הלוחמות והלוחמים. היום אנו שואלים את עצמנו את השאלה: מה עושים עם החטופים המתים והחיים? האם ממשיכים להפקיר אותם בידי האויב למען הניצחון המוחלט, או שהשבתם היא הניצחון? השאלה הזו חשובה, כי היא תקבע את דמותה של החברה הישראלית לעתיד הקרוב והרחוק. כדי להבין את השאלה, גם אם לא לתת עליה תשובה מלאה, עלינו לנקות את הררי הספינים, חצאי האמיתות ותילי השקרים.
אחת הטענות המושמעות היא כי כיבוש הדרום הוא תוצאה של נטישת חבל קטיף, ההתיישבות היהודית בעזה, ב-2005. טיעון מרשים שאין בו ממש. טיעון היסטורי צריך להיות מבוסס על עובדות ולא על דמגוגיה של פחד ושטחיות. ההתנתקות והגירוש, אירוע קשה וטרגי, גם למשפחתי, אינם הסיבה ההיסטורית לכל מה שקרה מאז. "ההתנתקות" או "הגירוש" לא הביאו לכישלון של 2023 אלא מה שעשינו ומה שלא עשינו במשך 19 השנים שעברו מאז, ובמיוחד מה שעשינו ומה שלא עשינו בעשר השנים האחרונות.
טיעון היסטורי שאינו מביא בחשבון את שרשרת האירועים שהביאה לאסון שהכה בפרצופנו מכשיל כל בחינה עצמית אמיצה של האחראים לכישלון ולמשמעותו: מאות חטופים בידי האויב ומאות הרוגים.
מה שהביא עלינו את החרפה והכישלון בשמחת תורה הוא שרשרת האירועים שאנו, חברי "מסדר הדר", במשך תשע שנים עדים לה, מתעדים אותה, מפגינים נגדה. מה שהביא לניצחון חמאס היה שממשלת ישראל בראשות נתניהו רוב מוחלט מהזמן, ובראשות בנט בחלקו, נקטה מדיניות פיוס.
אלו דברים שכתבתי בעיתון זה במארס 2017, על מדיניות זו: "המאפיין הראשון הוא תחושת הכניעה והפחד היוצרת את רצון הפיוס הקרוי 'אפיזמנט', appeasement, הנכרך בשמו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין. צ'מברליין חשש שעוצמתה של גרמניה עולה על זו של בריטניה, ולכן כרת ברית עם השטן. אץ-רץ לפייס, להאכיל את המפלצת... במקרה שלנו, האפיזמנט הרסני פי מאה כי ההנהגה שלנו פוחדת מארגון טרור, הזאבים הפכו לכבשים, והפחד מוביל לכניעה". האפיזמנט הנובע מההנהגה המדינית הוא מה שהשבית את הערנות הביטחונית, ולא ההפך. הרצון לאבטח את יהודה ושומרון בניתוק מעזה, הוא שגרם לטפח את חמאס כנכס. מיליוני הדולרים שניתנו כאתנן לשקט, הם שהבטיחו את בניית המנהרות וקנייה אין-סופית של נשק. עד הפלישה. כדי לבנות את החברה הישראלית מחדש, אחרי האסון עלינו לראות את האמת ולא את הטיוח.
אחרי שמחת תורה כתב אחיו של הדר:
לֹא עֲלִילוֹת גְּבוּרָה שִׁחְרְרוּ אֶת יְלָדֵינוּ
וְלֹא הָאָטָד שֶׁשָּׂרְפָה מַלְכוּתוֹ אֶת הַבַּיִת עַל יוֹשְׁבָיו.
הַשָּׂטָן שִׁחְרֵר אוֹתָם
גַּם הוּא הִמְתִּין לְמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא הִתְפַּלֵּל לְבוֹאוֹ
הַמִּתְפַּלְּלִים כְּבָר מָשְׁחוּ לָהֶם מֶלֶךְ
וְשָׁכְחוּ אֶת הָאֱלוֹהִים.
אַךְ גַּם עַל הַשָּׂטָן זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ
הַיְּלָדִים הֵבִיאוּ אוֹתָהּ מֵהַגַּן
עִם הַדְּגָלִים הַמִּתְנוֹפְפִים מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה
הֵם חָזְרוּ לְקַבֵּל אֶת שַׂקִּית הַמַּמְתַּקִּים
אֱלוֹהִים לֹא יָכוֹל לְהַשְׁאִיר יֶלֶד שֶׁגָּזְלוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמַּמְתַּקִּים שֶׁלּוֹ
כָּכָה לְבַד
עִם הַשָּׂטָן
עַכְשָׁו נוֹתַר רַק לְהָבִין עַל אֵילוּ כְּתֵפַיִם
יָחוֹגּוּ יְלָדֵינוּ בְּהַקָּפוֹת בַּשָּׁנָה הַבָּאָה
וּמִי מֵבִיא אֶת אַבָּא שֶׁנִּשְׁאַר עִם הַשָּׂטָן
לָמוּת כְּמוֹ כֶּלֶב לְלֹא קֶבֶר
מתח טרגי קיים מעכשיו ועד קץ הדורות בין יום הכיפורים לשמחת התורה. שני חגים שבהם החברה הישראלית התנפצה אל מול אויב נחוש, ומתוך הנחיתות אספה עצמה לתוך עוז הלחימה לשקם עצמה. לפני 51 שנה הפתיעו אותנו המצרים והסורים, פרצו "מכשולים בלתי עבירים" ופלשו לשטחנו. צה"ל הצליח במערכה מפוארת לבלום אותם, להכות בם עד שהוחזרו מעבר לגבול, ולכפות על מצרים וסוריה להשיב את השבויים ואת הנעדרים, החיים והמתים.
משבר מלחמת יום הכיפורים יצר שינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים חשובים, תנועת התיישבות חדשה, תנועת שלום, דור חדש, ומילה חדשה: מחדל. מאז, כשמציינים את היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, זוכרים את המחדל, היום שבו קרס הצבא. נשבענו שמחדל יום הכיפורים 73' לא יחזור. נהיה ערניים, נבדוק כל תפיסה ביטחונית, נבקר כל תפיסה פוליטית, נבנה "איפכא מסתברא" חזק. בשמחת תורה התברר שהמחדל חזר על עצמו, בשבר גדול בהרבה. הנהגת מדינת ישראל הפקירה את הערך המהותי שעליו נבנתה המדינה, הערך של "לעולם לא עוד". כל מה שברחנו ממנו, הגולה והשואה, השיג אותנו בחבלי הארץ הפורחים בדרום ובצפון.
היום אנחנו מציינים את יום הכיפורים הראשון שאחר מחדל שמחת תורה. עלינו להסתכל בעיניים אמיצות אל הכישלון ואל אחינו הנתונים בצרה ובשבייה, חיים ומתים. כמו הטייסים בקרב על בריטניה, כך גם הלוחמות והלוחמים מוכיחים לנו במחיר כואב ונורא, מה קורה כשנוטשים את הערכים. התשובה לשאלה אם נחזור, ללא פחד, לערכים של השבת חללים לקבר ישראל, של פדיון שבויים הנמצאים באחריותנו, או ניטוש את הערכים ואת האחים, תלויה בנו. ¿
ההתנתקות והגירוש, אירוע קשה וטרגי, גם למשפחתי, אינם הסיבה ההיסטורית לכל מה שקרה מאז. "ההתנתקות" או "הגירוש" לא הביאו לכישלון של 2023, אלא מה שעשינו ומה שלא עשינו במשך 19 השנים שעברו מאז, ובמיוחד מה שעשינו ומה שלא עשינו בעשר השנים האחרונות
