ביום הכיפורים אשתקד, בזמן תפילת הנעילה, עמדתי מול ארון הקודש והתפללתי על כל אחד מילדיי ומבני משפחתי. שימצאו את הדרך והשלווה, לביטחון רגשי ותעסוקתי, שתצלח דרכם, שיבנו בית איתן ויהיו אוהבי אדם, שנכדיי יגדלו בעולם טוב ובטוח, עם ביטחון רגשי וחברתי. שבועיים אחרי התפילה, ביום החותם את חגי תשרי, סמל הראשית וההתחדשות, מאות מחבלים חצו את הגבול אל עבר יישובי העוטף, טבחו, רצחו, אנסו, בזזו וחטפו אזרחים מביתם באין מפריע.
ביום זה ילדיי ונכדיי, בני קיבוץ ניר עוז, איבדו את ביתם, את הביטחון הרגשי, העתידי, הקיומי, את האמון, השגרה והזהות, ובעיקר אבד בני בכורי, תמיר. אבא, בעל, אח, נכד וחבר אשר יצא להגן על הקיבוץ והקהילה. תמיר מצא עצמו עומד עם קומץ חברים מול מאות מחבלים עתירי תחמושת וכוונת השמדה, באין הגנה ובהפקרה מוחלטת של גבול המדינה ואזרחיה. תמיר נלחם, נפצע קשה, נחטף ונרצח בשל היעדר הגנה וטיפול רפואי. זה 371 ימים האמנה שבין האזרח למדינה אינה מתקיימת, והחובה הערכית והמוסרית להגן על כל אזרח כשלה.
יום הכיפורים מזמן עבור כל אחד מאיתנו הזדמנות לחשבון נפש ובקשת מחילה. כמי שגדלה בבית מסורתי, הוריי לימדו אותי כי יום הכיפורים יש בו כפרה ומחילה על עבירות שבין אדם למקום, לאלוהיו, אך אפילו יום הכיפורים לא יכפר על עבירות שבין אדם לאדם.
אנחנו, אזרחי המדינה, נתנו אמוננו בבני אדם, בעלי תפקיד בשירות המדינה, שיציבו את השבת החטופים בראש סדר העדיפות הלאומית. אך במבחן התוצאה הם כשלו, בחרו בניצחון מוחלט על פני הצלת חיים והשבה לקבורה ראויה ומכבדת.
ביום הכיפורים לא אוכל למחול למי שהפקיר ומפקיר את בני. למי שעשה עבירה שבין אדם לאדם ולא ביקש סליחה עם כוונת אמת, שינוי דרך ותיקון עולם.
כל מי ששם את פעמיו לבית הכנסת, לבוש בטלית ויזעק "חטאנו לפניך, רחם עלינו", שיראה מול עיניו את 101 החטופים המופקרים מדי יום ויזכור: "אדון סליחות בוחן לבבות".
אבקש סליחה מהילדים שלי, שגידלתי אתכם סמוך לגבול מתוך אמונה שאנחנו בגן עדן מוגן, שהפך לגיהינום בשבת שמחת תורה.
סליחה תמיר, סליחה כל החטופים, שעדיין לא הצלחנו להשיב אתכם, שנה עברה ואין תיקון.
ביום הכיפור הזה – לא אסלח למי שמפקיר אותנו.
