נחמה אין. יש בועות חסינות לרעש, מנותקות מהעולם החיצון, שאפשר לצלול לתוכן ולעסוק בהקהיית חושים. זה דומה לנחמה, רק בגרסה מעורפלת שמרשה לך לא להתמודד עם רגשות.
הבועה הגדולה בעולם, זו שמתנפחת מחדש מדי ארבע שנים, גידרה את פריז ולא ניתן היה להכניס לשם עצב ורוע. היא הייתה כל כך מכילה, שלא היית צריך להגיע פיזית למשחקים האולימפיים כספורטאי או כמשקיף מהצד כדי להיות חלק ממנה. היא נתנה את עצמה בלב חפץ לכל מי שהיה זקוק לה.
אני הייתי אחד כזה. במשך קרוב לשלושה שבועות, מהבוקר ועד לתחרות האחרונה, הייתי כולי בזה. מול המחשב, לפעמים לאורם של ארבעה או חמישה מסכים ששידרו במקביל תחרויות שונות. טרפתי את כל מה שאפשר היה לקבל. העולם נעלם. החדשות הפסיקו להתקיים. על החיסול של הנייה שמעתי אחרי שעות. גם על המהומות בשדה תימן. הייתי בגלקסיה מרוחקת.
ואז הלב, שהעומס עליו קצת פחת, התחיל להתמלא מחדש. אלו מהקוראים שלא חיים את הספורט הישראלי, לא מכירים לעומק את השנים שבהן הדבר הקטן שמקלקל תמיד, הופיע בזמן הלא-נכון. הפכנו לאוהדים שחוקים, שכמו ב"צעיר לנצח" של אלפאוויל, מקווים לטוב ביותר אבל מצפים לרע ביותר. האושר מציף אותך כשזה משתנה, כשאתה רואה שבקרב המכריע, ברגע הנכון, הספורטאים שלנו סוף-סוף מתעלים. התעלות היא גם התחושה.
וזה בפנים של כולם, כי אי-אפשר למחוק את דגל ישראל כשהוא מונף בטקס המדליות, כשהמגן דוד הופך לאצבע משולשת בעיני כל המפגינים מלאי השנאה. אנחנו צריכים להתמודד עם השמחה – הפכנו באמת ובתמים למדינת ספורט מוצלחת; והם צריכים להתמודד עם זה שאנחנו תקועים להם מול העיניים ולא הולכים לשום מקום.
בכי על הפודיום. עוד בועה מרגשת במשחקים הפראלימפיים, שם נוגן "התקווה" שוב ושוב. צעירים ישראלים מופלאים. גם בלעדיהם נתנה הבועה הזו לאדם שבור את כל מה שהיה צריך. המדליסטים האולימפיים שלנו הוסיפו לאותה נחמה חמקמקה רגש אחר שהיה נחוץ: גאווה.
במשך כשלושה שבועות הייתי מול המחשב. החדשות הפסיקו להתקיים. על החיסול של הנייה שמעתי אחרי שעות. הייתי בגלקסיה מרוחקת
