הרבה מלל - ואמוציות - נשפכו בעקבות פרויקט מוסף ספרות ותרבות ו-ynet שאיגד בתוכו רשימה עם 101 הספרים הגדולים מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו. הרשתות רעשו, עד שידיעת מותו של יחיא סינוואר השכיחה את מה שהיה לרגע נושא השיחה. איך צייץ מוטי פוגל (שגם השתתף בסקר) אחרי החיסול: "מקורות בזירת האירוע מדווחים שמילותיו האחרונות היו: רשימה צפויה מקילומטרים. מה עם קנז? ודון דלילו? ופוסטר וואלאס? בחיי שבא לי למות".
להלן תקציר האירועים: יותר ממאה סופרים, עורכים ומבקרי תרבות וספרות דירגו את מה שבעיניהם הם הספרים הטובים ביותר ב-124 השנים האחרונות. כוכבי השער היו סופרים מתים, אמריקאים ואירופאים, שנצרבו בתודעתנו לאורך השנים. הספרות העברית חטפה מכה, היחס בין נשים לגברים מבייש את מהפכת מי-טו, ספרות הילדים בלטה בהיעדרה, וגם ספרות ערבית נפקדה, ונפתח שוב המאבק בין הוצאות גדולות לקטנות, ניסיוני לממסדי והסוגות - שירה, פרוזה, עיון, רומן גרפי ועוד - כל אלה עוררו את זעמם של אוהבי ספר.
הרשימה אינה חפה מפגמים. אני מסכים שהיא אינה מייצגת ולא מתקרבת לייצג את הספרות הענפה שנוצרה במאה ה-20, שלא לדבר ברבע המאה הנוכחית. מה יגידו אלה שלא צלחו ולו פרק אחד מ'יוליסס' של ג'ויס (גילוי נאות, אני נמנה עימם); מה יגידו קוראים שלא יכולים לשאת את סגנון זרם התודעה המסורבל של וירג'יניה וולף? (אני יכול להבין את מי שמתעייף מזה); ואיך ישלימו עם הגזרה אוהבי עמליה כהנא כרמון, לאה גולדברג ודבורה בארון (אני חותם לפחות על שתיים מתוך השלוש ברשימה שכזו)?
אלא שרשימות, כדרכן של רשימות אינן מהוות מבחן אגו או סטטוס אינטלקטואלי - כפי שציינו לא אחת במענה לגולשים זועמים. הכלל שלי הוא כזה: חדוות הקריאה. כל עוד קיימת חדוות הקריאה אשרינו שזכינו בה. ואני מצאתי אותה בהרבה מן הכותרים שנבחרו. זאת גם הייתה מטרת הרשימה, בימים של שנאה ושיגעון, טרפת ומלחמה - קצת מאותה חדווה שמסיבה הקריאה במציאות בלתי נסבלת. הוויכוחים הסוערים, התלונות, הכעס – הם בדיוק מה שקריאה יוצרת: רגשות. אם לא בסיפור, אז לפחות ברשימה של סיפורים. כל אחד ירכיב את הרשימה שלו. כל אחד יעשיר את השיח התרבותי, במקום שבו התרבות נדחקה להערת שוליים תחת מגפי הקטל והאימה.
