שלושים בלי נח | איתן הבר
עצי הברוש הזקופים, המצבות הלבנות והפנים האפורים, אתמול בקרית שאול, כמו היו מסגרת לתצלום של 73 שנות חיים.
איך היה נח מוזס רוצה שילווהו בדרכו האחרונה?
לפני שלושים ימים, כאשר נפטר, היה מי שטען, שמן הראוי שהלוויתו תצא מן הכניסה הראשית של בית "ידיעות אחרונות", אותה כניסה מפוארת, ממורקת בשיש. מי שאמר כן, לא ידע את נח מוזס. הלוויתו יצאה מן החצר הרוויה בצבע דפוס מול גלילי הנייר שחדלו רק לשעה ממירוצם המטורף, והמלגזות וארגזי העץ והמכונות הגדולות. ואת מיטתו נשאו ידיים של אנשי-דפוס ונהגים-מובילים, ומפיצים, ומגיהים, ועיתונאים.
איך היה נח מוזס רוצה שינציחו את זיכרו?
אתמול בקרית שאול, עמד שבט המוזסים, ועמדו עובדי "ידיעות אחרונות", בין מצבות פשוטות של יהודים אלמוניים, "עמך", ליד מצבה פשוטה, רגילה: נח מוזס, בן ר' יהודה ז"ל, נולד... נפטר...
אפשר היה להציב לו יד, לבנות לו היכל שיש ואבני שחם. אבל טקס האזכרה לנח, במלאת שלושים למותו, היה בדיוק כפי שהוא היה רוצה: "קדיש" מפי הבן, פרק תהילים, "אל מלא רחמים", כמה מילים חמות מפי הרב הראשי לתל-אביב יפו, יצחק ידידיה פרנקל – ושתיקה ארוכה של האנשים הרבים, שלא רצו להיפרד.
ימי האבל תמו.
והתחילו ימי הגעגועים.
איתן הבר
בלי דעות קדומות | אהרון בכר, ניו־יורק
פולה היקרה,
הידיעה המרה היכתה אותנו כאן, במרחקים, בכאב ובהלם שאין להם שיעור. אנחנו מתקשים להתרגל למחשבה שנח איננו. הלב מסרב להאמין בכך.
במשך השנים שהיתה לנו הזכות לעבוד במחיצתו, למדנו, סימה ואני, להעריך ולכבד אותו. אבל יותר מכל דבר אחר אהבנו אותו אהבת נפש. כל סביבתו אהבה אותו. נקשרנו אליו בעבותות של אהבה, מפני שקרנה ממנו כל העת אהבה לבני-אדם קרובים ורחוקים, נכבדים ופשוטי-עם, אהבה לאדם באשר נברא בצלם. למדנו ממנו להצניע לכת בין הבריות, להתהלך כאדם בין אנשים, לכרות אוזן לרחשי לבם של בני-אדם, להשתתף עימם בשמחותיהם ובמצוקותיהם, לזכור תמיד שאנו עוסקים באדם, בנישמת אפו, בריגשותיו.
אנחנו חיים בעולם שבו אדם לאדם זאב. אבל אצלנו בבית, בית "ידיעות אחרונות", היה לנו בראש המשפחה הגדולה הזאת, מישפחת העיתון, בן-אדם. והוא לימד אותנו, באמצעות מופת אישי, לא לשכוח את האדם שבו אנו עוסקים, חרף כל חולשותיו, חרף כל החולשות שלנו.
בשעה שהובלתם את נח אהוב נפשנו אל מנוחתו האחרונה, ישבנו כאן במרחקים, סימה ואני, ולבנו היה איתכם. הזכרונות הציפו אותנו. זכרתי את הפגישה הראשונה עימו, לפני למעלה, מ-18 שנים. באתי אליו, צעיר, ניפחד, נירגש. מצאתי לפני אדם חמים, לבבי, אנושי, חסר דעות קדומות ביחסו לבני-אדם. במרוצת השנים היו לי התכונות האלה למקור השראה בעבודה כמו גם בחיי.
באותם רגעים מרים סיפרתי לסימה מעשה שהיה, מעשה, שנחרט היטב בזכרוני.
לילה אחד, בבואי למערכת, ראיתי את נח עומד מחוץ לבניין, מתבונן מן המידרכה במכונות הדפוס, שעבדו במלוא הקיטור. הוא קרא לי אליו. עיניו נצצו בחשיכה. עמדתי לידו כעשר דקות מבלי שפצה פה. לבסוף אמר: כשאני רואה לאן העיתון הגיע – אני חושב על אבא ז"ל.
היו בדברים האלה גוונים של כאב, אבל היתה בהם גם שמחה וגאווה, והיתה בהם הכרת תודה. העיתון היה יציר כפיו ויציר רוחו של יהודה מוזס ז"ל – ונח אהוב נפשנו ידע להביט לאחור בגאווה ומתוך הכרת תודה.
הנה כך נביט גם אנו לאחור, בכאב עז ובגעגועים גדולים, אבל גם מתוך גאווה והכרת תודה אל מפעל חייו של נח ז"ל. הוא הכניס את העיתון ואת כולנו אל העידן המודרני של העיתונות העברית. הלב מסרב להאמין, כי בלעדיו נפסע מעתה בנתיב הזה, נושאים עמנו את המורשת שלו, את האהבה הגדולה שלו לבני-אדם. מי יתן ונהיה ראויים לו.
חזקו ואימצו.
אהרון בכר, ניו-יורק
