לא היה בוץ מצרי, לא בוץ ירדני, לא בוץ סורי. גם בעזה אין בוץ. יש, אולי, דשדוש, תקיעות, דריכה במקום, דיונות ואדמה מלוחה, אבל בוץ יש רק בלבנון. בוץ וחיילים ששקעו בתוכו עד צוואר. שידענו איך נכנסים לתוכו ולא ידענו איך יוצאים. לא בלבנון אחת ולא בלבנון שתיים. והפחד הגדול שזה יקרה גם בלבנון שלוש, אלא אם הממשלה הנוכחית, רעה ומאכזבת ומתסכלת ככל שתהיה, תמצא את הדרך לשבור את התבנית. לאפשר לנו לפני החורף, מטפורית ושלא מטפורית, לומר שיצאנו משם הפעם כמו שנכנסנו – על שתי הרגליים. לומר שהמחיר הנורא ששילמו החיילים ובני משפחותיהם, הם וכל מי שנשבר לו הלב כל יום מחדש מול הפנים היפות תחת הכותרת הותר לפרסום – הפעם לא היה לשווא.
חורבן עצום מותירה אחריה ישראל בדרום לבנון, וגם בתוככי המדינה. שורה של כפרים שיעיים, מעוזים בפועל של ארגון חיזבאללה, נהרסו לגמרי, הפכו לעיי חרבות, עם מגדל מים אחד שנותר על תילו כדי שאפשר יהיה לתלות עליו את דגל ישראל. במשך חודש ימים הושמדו, בזו אחר זו, מנהרות שבהן התמקם החיזבאללה ושמהן התכוון לפרוץ את הגבול כדי להשתלט על יישובי הצפון, סוג של 7 באוקטובר שחיכה בשקט להזדמנות שלו. אלפי מטרים שנחצבו בסלע והכילו כמות שלא תיאמן של אמצעי לחימה, שחלקם נאספו וחלקם הותכו בסדרת הפיצוצים שביצעה ישראל במקום, מה שמרחוק נראה לעיתים כמו מטר של זיקוקים שעולה מתוך השטח. שדות נשרפו, כרמי זיתים ומטעי עצי פרי עלו באש. ייקח הרבה מאוד זמן לשקם את חבל הארץ הזה.
ייקח הרבה זמן לשקם גם את ההרס שזרעו מחבלי חיזבאללה בצד הישראלי של הגבול, עד שנטיעות צעירות יצמחו מתוך האדמה המפויחת, עד שיחדש את עצמו החורש הטבעי בתוך אלפי דונם שעלו באש, עד שהתושבים יוכלו לשוב לבתיהם, לשקם את הריסות הבתים, לשקם את הריסות חייהם.
ומה שיוכל להבטיח את כל זה, וגם את חזרתם הביתה של הלוחמים אחרי חודשים ארוכים בשדה הקרב, זה ההסכם שעליו מדברים היום, שפרטים ראשונים שלו, גם אם לא מלאים ולא סופיים, פירסם אתמול בעיתון זה נדב איל.
הסכם בין ישראל לחיזבאללה, או אם רוצים, בין ישראל ללבנון, בחסות רוסית מצד אחד, בגיבוי ובתמיכה אמריקאית מהצד השני, שאמור להבטיח לא רק את סוף המלחמה הזו, אלא למנוע, או לפחות להרחיק מאוד, את המלחמה הבאה, את לבנון ארבע. הסכם שכולל יישום מורחב של החלטת האו"ם 1701, כולל דחיקת חיזבאללה צפונית לליטני; הקמת מנגנון פיקוח בינלאומי שימנע את שיבתם של מחבלי הארגון לקו הגבול ויותיר בידי ישראל את הזכות לפעול במידה שהם לא יעמדו בתנאים; ושבכל מקרה ייבחן במשך חודשיים לפני שישראל תצא לגמרי מדרום לבנון. הסכם שיקדם מהלך מדיני, שישלים וימקסם את הישגי המבצע הצבאי. בדיוק כמו שכתוב בספרים.
אז נכון, ההסכם, ינוסח כפי שינוסח, לעולם לא יבטיח מאה אחוז של ביטחון. רק שבמציאות חיינו ממילא אין חיה כזו. זה לא הסכם שלום. הוא לא יביא לפתיחת הגדר הטובה; לבנונים לא יחצו את הגבול כדי לקבל טיפול רפואי; ישראלים לא ייסעו לביירות לצפות בשקיעה על חוף הים. אבל זה מה שניתן לעשות כדי להגיע הכי קרוב לנורמליזציה של החיים בשני צידי הגבול, ולהבטיח שמה שהיה לא יקרה שוב, לפחות לאורך פרק זמן משמעותי.
ובעיקר, אחרי שנה שקשה ממנה לא הייתה כאן מעולם, הסכם כזה, שאולי יוביל למהלכי המשך בדרום ולשובם של החטופים, יאפשר לשוב ולנשום. לקחת אוויר ולקוות שאולי בכל זאת, אחרי החורף המתקרב יבוא אביב אחר.
