יש משהו מכעיס בקריאת הנימוקים של ישראל בעד השגת הסדר מהיר בצפון, ולא בגלל שהנימוקים לא נכונים. להפך: ככל שהנימוקים בעד הסדר עם לבנון מוצדקים, כך ניכר שגם את המלחמה בעזה יכולנו לסיים כמו בצפון, לו רק היינו מאמצים את אותה אסטרטגיה.
לגבי הצפון, אומרים במערכת הביטחון, הגענו בעקבות הצלחות צה״ל לשלב שבו עלינו להחליט אם לנצל את ההישגים ולהגיע להסדר, או שניקלע למלחמת התשה. שהרי כבר פירקנו את הפיקוד העליון של חיזבאללה, ושיטחנו את הכפרים הקרובים לגבול מהם עלולה הייתה לצאת התקפת פתע, ולכן מוטב להגיע להסדר דווקא עתה, כשחיזבאללה מובס ויהיה מוכן להסיג את כוחותיו, בהתאם להחלטה 1701. בהסכם צריך להיקבע שאם חיזבאללה יפר בעתיד את ההחלטה, ישראל תוכל לחדש את התקיפות. אבל ברור שאין טעם להמשיך ולרדוף אחרי כל מחבל חיזבאללה שנותר בחיים, ורבים נותרו בחיים, שכן כך ניקלע, כאמור, למלחמת התשה.
והרי זה בדיוק מה שישראל בוחרת לעשות בעזה. גם שם כבר ניצחנו ניצחון מוחלט מבחינה צבאית: הנהגת חמאס חוסלה, החטיבות שלו ממוטטות ויכולת שיגור הטילים כמעט אפסית. אלא שאת הניצחון הצבאי הממשלה לא מוכנה לתרגם להסדר מדיני. היא בוחרת במודע במרדף מיותר אחר עוד ועוד מחבלי חמאס. היא בוחרת למעשה במלחמת התשה.
והאבסורד הוא שגם בעזה אפשר להגיע להסדר, בתנאים לא פחות טובים מאשר בצפון. ההרס שהביא צה״ל יצר למעשה רצועת ביטחון בקו הסמוך ליישובי העוטף, וחמאס הודיע השבוע שהוא מוכן להחזיר את כל החטופים תמורת נסיגה ישראלית ותום המלחמה. כל מה שצריך לעשות הוא להסכים, ולחפש לאחר מכן הסדר שיביא חלופה שלטונית בעזה, שממילא יידרשו שנים לשקם אותה. במקום, מעדיף נתניהו להמשיך לשלוח את צה״ל להילחם במקומות שכבר היה בהם, כאילו אנחנו לא משלמים מחיר דמים יקר ומיותר במרדף אחר אחרון החמאסיניקים.
חמור מכך: באופן פרדוקסלי, כדי לא לסגור את המלחמה, מחפש נתניהו רק עסקת חטופים חלקית תמורת הפסקת אש זמנית, במקום ללכת על עסקה אחת כוללת. נתניהו היתל השבוע בחברי סיעת הליכוד כשאמר שרק עוד לחץ צבאי יביא את חמאס להסכים לעסקות שבויים חלקיות תמורת הפוגה בלחימה; שכן חמאס כל כך מובס ששום לחץ עליו לא יעזור, אלא אם נציע לו את מה שהוא בעצם האינטרס שלנו: סוף המלחמה.
העובדה שבלבנון נתניהו מבין ש״ניצחון מוחלט״, כלומר מרדף אחר אחרון מחבלי חיזבאללה, הוא דבר מיותר מעידה שהתעקשותו על ״ניצחון מוחלט״ בעזה נובעת מאינטרס זר, או שניים, בעצם: אינטרס פוליטי להתמיד במלחמה על אש קטנה כדי לשמר את הקואליציה, ואינטרס אידיאולוגי להמשיך להילחם משום שהוא דוגל בציונות קטסטרופלית, כזו שלא מאמינה באף גורם פלסטיני שיכול להוות חלופה לחמאס.
אלא שאחרי שנה של מלחמה שבה כבר הכרענו את חמאס, כל יום שבו נהרגים עוד חיילים והחטופים במנהרות והכלכלה קורסת ואין טיסות ואין ספורט בינלאומי ואין תקווה (וגם אלה דברים קריטיים לחיים) הוא יום מיותר שמדרדר את מצבנו לחיים במדינת עולם שלישי.
הסדר בצפון, שהלוואי שנגיע אליו, יהיה אפוא גם עדות מרשיעה לגבי הכישלון האסטרטגי בדרום. כבר עתה אפשר להעריך שללא עסקה לסיום המלחמה בעזה, עוד יגיע היום שבו נבחר לסגת משם חד-צדדית. רק שעד אז לא יישארו חטופים לקבל בתמורה.
העובדה שבלבנון נתניהו מבין ש״ניצחון מוחלט״ הוא דבר מיותר מעידה שהתעקשותו על ״ניצחון מוחלט״ בעזה נובעת מאינטרס זר
