ההישג הצבאי מוכרח להיות מתורגם למעשה מדיני. זו לא סתם אקסיומה אקדמית, אלא סימביוזה חיונית. בלי חזון מדיני אין תכלית למעשה הצבאי. ובמקרה הישראלי, בלי מעשה צבאי לא ניתן לממש חזון מדיני. מהסיבה הזאת צריך לברך על המגעים להסדרה בצפון: רגיעה טובה לכלכלה, היא מסייעת להתחדשות האנרגיה בגוף והמלאי במחסנים. וכשהחיים שבים למסלולם, קל להתפתות ולתהות כיצד לא הגענו אליה קודם. אבל בזמן שהעיסוק הציבורי מתמקד בפרטי ההסכם המתגבש, כדאי לזכור שלא הם בהכרח העיקר. הלכי רוח, שיקולים אסטרטגיים והדלפות שונות עוד יביאו לתמורות בסעיפים עצמם. דווקא המכנה המשותף ביניהם - הוא העניין המרכזי. ובבסיסו, ההנחה שלבנון מסוגלת למלא כרגע אחר התחייבויותיה.
מדובר בהנחת מוצא מרכזית בטיוטות שפורסמו. היא לא כתובה בהן מפורשות, אבל רוחה שורה עליהן. והיא בעייתית. מאוד. כי לבנון של השנים האחרונות היא לא עוד מדינה מתקשה. היא במשבר של ממש. שיעור העוני בה שולש בעשור האחרון והגיע ל-44% מהאוכלוסייה. לפי הבנק העולמי, המשבר הכלכלי במדינה אילץ משקי בית רבים לאמץ "אסטרטגיות התמודדות" שונות, שכוללות צמצום בצריכת המזון ובהוצאות הבריאות. ואם צריך לבחור דוגמה שתמחיש את חומרת המצב, משק החשמל במדינה מספק אותה: באוגוסט השנה חדלה תחנת הכוח הלבנונית היחידה לפעול, לאחר שלחברת החשמל פשוט נגמר הנפט. ההשפעה על מוסדות המדינה - מנמלי תעופה ועד בתי חולים - שנאלצו להתקיים על גנרטורים או לא לפעול כלל, הייתה מיידית. במקביל, אזרחים נקראו לצמצם את צריכת המים, כי למשאבות הייתה פחות אנרגיה לעבוד. זו דוגמה מדהימה, לא רק בשל ההשלכות שלה על חיי הלבנונים, אלא בגלל הסיבה שהובילה אליה מלכתחילה: לבנון לא הצליחה לעמוד בתשלומים עבור הדלק שרכשה מעיראק, ומי שהייתה מהראשונות להיחלץ לעזרתה היא לא פחות מאלג'יריה. לא מעצמה כלכלית, אלא מדינה שלפי הממשל האמריקאי כוח הקנייה של אזרחיה מציב אותה במקום ה-123 בדירוג התוצר הלאומי לנפש. לבנון, אגב, מעט מאחוריה במקום ה-139.
האירועים הללו לבדם רחוקים מלסכם את הצרה הלבנונית. למעשה, הם סימפטום לבעיה שורשית ועמוקה יותר: ניהול כושל, מלווה בשחיתות, לכידות חברתית רעועה והשתלטות איראנית על שטחי מדינה ומוסדות שלטון. מתכון מושלם ליצירת חוסר תפקוד. המשמעות היא שההסכם המתגבש היום צריך להיות בכלל נספח של הסכם אחר, רחב יותר. כזה שבו ציר המדינות שמתכוונות לערוב לביטחון מדרום לליטני יתחייבו לסייע בשיקומה הכללי של ישות שפעם הייתה אחת מפנינות המזרח התיכון, והיום נראית כמו קליפת מדינה.
נכון, שיקום לבנון לא תלוי בישראל. ישראל גם לא יכולה או אמורה לקחת על עצמה משימה שכזאת. אבל היא כן צריכה לדרוש מבעלות בריתה לשלב אלמנטים שיקומיים מצידן בהסדר המתגבש, לצד יצירת מהלכים אסטרטגיים ארוכי טווח שיהוו את המסד לתפיסת הביטחון בגבולה הצפוני. בלי זה, קשה להאמין שמדינת לבנון תצליח להחיל ריבונות מדרום לליטני תוך 60 ימים, כפי שטיוטות ההסכם המודלפות מגדירות כעת. במצב הנוכחי, ספק אם תוכל לעשות זאת תוך 60 חודשים.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
