חידושים ופתרונות טכנולוגיים עשויים להיות ההבדל בין ניצחון למפלה בעיתות מלחמה. מהסוס הטרויאני, דרך האניגמה במלחמת העולם השנייה ועד לכיפת ברזל שלנו, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך. האוקראינים, למשל, מפליאים ביכולתם לפתח ולייצר תשובות למה שאמור היה להיות עליונות טכנולוגית רוסית. החות'ים בתימן הנחשלת מצליחים לייצר בעצמם ואף להשביח את הטכנולוגיה האיראנית. זו המציאות של המלחמה המודרנית. רכיבי החומרה והתוכנה, כמעט כולם, זמינים לכל דורש, ומוחות יצירתיים יש בכל מקום. ההבדל האמיתי הוא ביכולת לנתב את המפתחים לכיוון המבצעי הנכון, במיוחד בזמן מלחמה. התנאי לכך הוא הבנה בלתי אמצעית של זירת הקרב - המיידית והמתפתחת. וכאן יש סבך תודעות מורכב. תמונת הזירה תלויה בזהות המתבונן. חיל האוויר הנפלא שלנו, לדוגמה, התנגד לפיתוח הלוויין, התנגד לפיתוח החץ והתנגד לפיתוח כיפת ברזל. איפה היינו היום בלעדיהם?
אלו משגים אופייניים לעיתות שלום. כשהסכנה רחוקה יותר, המאבק על התקציב מקצין עמדות בזרועות - ואת התוצאות מגלים בזמן מלחמה. ראו מקרה הכטב"מים הקטנים. צבאות ומשרדי ביטחון יודעים להנחות ולתקצב, אבל לא לפתח. אלו יכולות ומומחיות שמצויות בתעשיות הביטחוניות. שם גם התשובות הטכנולוגיות לתיקון, ולשם זורמות זעקות השבר כשמתברר שמערכת נדרשת בחירום לא תוקצבה או לא הצטיידו בה בגלל מתן עדיפויות שגוי. יש רמת מתח וחשדנות קבועים בסימביוזה הזו. התעשיות חשודות במשרד כמונופולים רודפי בצע, וזה נחשב בתעשיות - ביותר מדי מקרים - כחבורה של טרמפיסטים במקרה הטוב, וכגובי מס במקרה הרע.
הרקע לכך נעוץ בחלקו הגדול בתלות המוחלטת של התעשיות במדיניות משרד הביטחון, הרגולטור ששולט ברישיונות היצוא. המדיניות המוצהרת של המשרד היא לדרוש מהתעשיות לפתח ולמכור לצה"ל במחירי עלות פלוס רווח זעום - למעשה במחירי הפסד - ולאפשר להן בתמורה לייצא גרסאות ייצוא. להיתר מתלווה לא פעם גם "מס תמורות". חלק מהתקבול, שהתעשיות מתחייבות, לא פעם תחת מחאה, להשקיע בפיתוחי המשך. רווחי התעשיות מגיעים מהיצוא, לא מהשוק המקומי, והמשרד נהנה מתוספת תקציב. שתיים מהחברות הגדולות, רפאל ותע"א, הן חברות ממשלתיות, ואלביט הפרטית כפופה גם היא להיתרים של האגף ליצוא ביטחוני - כך שהסידור הזה עובד כבר שנים, והצמיחה ברווחי שלושתן שוברת שיאים.
צה"ל מתעלה על עצמו לאחר הקטסטרופה של 7 באוקטובר, אבל בתעשיות הביטחוניות התסכול מצטבר והולך. ההישגים הם ללא תקדים. יכולת צוותי הקרב הרב-זרועיים לייצר תמונה טקטית אחודה של קווי הראייה האנכיים והאופקיים, מאפשרת תגובה מיידית לאיתורי המודיעין. יכולות חיל האוויר בכל המרחב, כולל באיראן ובתימן, שינו לחלוטין את פני המערכה. ההסתגלות המהירה, מעוררת ההשתאות, של היבשה ללחימה בתת-קרקע, הפכה את היוצרות בעזה ובלבנון. אבל מנגד, כשרואים את היצירתיות והגמישות של האוקראינים, החות'ים והאיראנים, התחושה היא שמשהו בכל זאת הולך לאיבוד בין המסדרונות בתל-אביב למעבדות וקווי הייצור בתעשיות. שפוטנציאל היצירתיות והפתרונות בתעשיות, כולל הקטנות יותר, איננו מנוצל במלואו.
השאלה המרכזית היא מי מנחה ואיך מנהלים את המפתחים בזמן מלחמה. תשובה מוחלטת לכך אין בשום מערכת, אבל המהלך הראשון הוא בדרך כלל הכפפת ההנחיה המבצעית והשליטה במשאבים, לגורם אחד, כזה שהמגע שלו עם זירת הקרב הוא המיידי והבלתי אמצעי ביותר. עקרונית, סגן הרמטכ"ל במטה הכללי הוא שאמור לרכז את הצרכים שמגבש הצבא, אבל הדרג המממש הוא מפא"ת ומינהלות משרד הביטחון הכפופים למנכ"ל משרד הביטחון. גופי האמל"ח בזרועות כפופים למפקדת הזרוע. הרושם הוא שהכל עוסקים בהכל, בו-זמנית, והתוצאה לא אופטימלית. אמת, תחושות הן עניין די מעורפל והמערכת הרב-שכבתית שמגינה עלינו מוכיחה את ההפך הגמור. אבל לפיצול הארגוני בין מגדירי הצורך לממונים על מימושו, יש בהחלט חסרונות. במיוחד במלחמה. וגם את האבן הזו צריך יהיה להפוך.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
חיל האוויר, לדוגמה, התנגד לפיתוח הלוויין, לפיתוח החץ ולפיתוח כיפת ברזל. איפה היינו היום בלעדיהם?