"מתחילת המלחמה נרשמה עלייה של 30 אחוז בפניות של נשים לקווי הייעוץ של נעמת, כאשר רבות מהפניות נעשות באופן אנונימי", אומרת חגית פאר, יושבת ראש תנועת הנשים הגדולה בישראל, "רבות מהפונות הן נשים שלא מוכרות לרווחה, אבל המלחמה הכניסה אותן למצבי מצוקה: נשים של אנשי מילואים, כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות, שחוששות מכך שהגבר מגיע עם נשק – סיטואציה שיכולה להוביל במצבים של איבוד האיזון בבית לשימוש אימפולסיבי ברובה או באקדח פשוט מפני שהם נמצאים בסביבה". לטענתה, נושא הרישוי לנשק אינו מוסדר בארץ באופן שמניח את הדעת. נשק מחולק כמעט לכל דורש ללא בדיקת רקע מעמיקה, דבר שתורם להיווצרות הלחץ וחוסר הביטחון בקרב נשים. "אנחנו כבר יותר משנה בתוך מלחמה מתמשכת, שבמהלכה התפרצו מקרים רבים של אלימות במשפחה, אבל הם לא מובאים לידיעת הגורמים המטפלים משום שנשים לא מרגישות בתקופה הזו מספיק ביטחון לפנות ולבקש עזרה. הדפוס השכיח שאנחנו שומעים מנשים הוא: 'מה, דווקא עכשיו, בשיא הסטרס, כשהמצב הביטחוני כל כך קשה, אני אטפל באלימות הכלכלית או המילולית שספגתי כל השנים והתעצמה בחסות המלחמה?'"
אבל מסתבר שדווקא כן. "במערכות יחסים רעילות או לא מאוזנות, במקרים רבים שבהם הגבר היה במילואים תקופה ארוכה, האישה אומרת: 'היה לי טוב יותר כשהוא לא היה פה ולא הקטין אותי. הסתדרתי מצוין בלעדיו'".
והגברים? איך הם מגיבים?
"מגברים שפונים ל'מרכז אבא' של נעמת, שהוא מרכז התמיכה לגברים, אנחנו שומעים גם על לוחמים שבכלל לא רוצים להגיע הביתה באפטר שהם מקבלים, ומעדיפים להישאר במוצב או לישון באוטו".
שובר לב.
"אכן. אי-אפשר להתעלם מכך שמילואים לתקופה ארוכה מקצינים את מצבי המתח בתוך המשפחה. אנחנו שומעים את זה מלוחמים שפונים אלינו לקבלת עזרה, ולפעמים שיחת טלפון ראשונית אינה מספיקה וצריך להפנות לטיפול מורכב יותר. לכן חשוב לנו לפרסם שוב ושוב את המספר של קו הייעוץ והתמיכה שלנו ולדחוק בכל מי שמרגישים מצוקה, להתקשר (9201*).
מי שעוד מוצאים עצמם פונים לקווי התמיכה בשנה האחרונה הם בני משפחה של משרתי המילואים, שמבקשים להתייעץ לגבי סיטואציות בין בני הזוג שהם עדים להן. "מאחר שהגברים המגויסים נעדרים מהבית לתקופות ארוכות, נוצרת מעורבות גבוהה יותר של בני המשפחה המורחבת בחיי היומיום של המשפחה הגרעינית, לצורך תמיכה וסיוע. כאשר הגבר מגיע לחופשות או לאפטרים, בני המשפחה המורחבת, גם אם הם לא נמצאים בין כותלי הבית, מבחינים לפעמים בדפוסי התנהגות ובסימנים שלא ראו קודם, בין אם אלה דפוסים של אלימות מילולית, פיזית או כלכלית. הם שואלים מה עליהם לעשות, ומקבלים מאיתנו ייעוץ ותמיכה", אומרת פאר.
היא בת 53, מתגוררת בבאר-שבע, נשואה ליוסי, אמא של טל ורז, וכבר 12 שנים ממלאת תפקידי מפתח בארגון נעמת ונמצאת בחוד החנית של העשייה למען נשים בישראל. אחד המיזמים שהיא הכי גאה בו הוא "שומר.ת אחותי" המרשים. "אנחנו יודעות שנשים שמרגישות מאוימות מאלימות בתוך המשפחה פונות לקווי חירום ולמוקדים טלפוניים שנגישים להן. לכן העברנו כ-200 מוקדניות ומוקדנים של חברת החשמל הכשרה מיוחדת לזיהוי מצבי חירום ומצוקה ולהכוונה לטיפול. המוקדנים שלמדו לזהות את סימני המצוקה מפנים את הנשים אלינו או אל גורמים אחרים בקהילה. בימים אלה, בעקבות הפיילוט המוצלח, מכשירות נשות המקצוע של נעמת עוד 500 עובדות ועובדים בחברת החשמל, גם כדי שיוכלו לאתר ולהושיט יד לקולגות".
עכשיו גם משרד התקשורת מצטרף. "משרד התקשורת הוא המשרד היחידי בממשלה שבראשו עמדה עד לאחרונה אישה, המנכ"לית עו"ד עינבל משש, שיצרה לנו חיבורים עם חברות התקשורת הגדולות יס, פלאפון, פרטנר, בזק, רשות הדואר ועוד", מסבירה פאר, "המוקדניות/ים של החברות הללו, וגם הטכנאים שמגיעים הביתה, יוכשרו לזהות את הסימנים המעידים על אלימות, לזהות פניות של נשים לעזרה שאינן קשורות לליבת העשייה של החברה, כמו למשל אישה שמתקשרת ומבקשת להזמין פיצה, או לקבוע תור למספרה, והמוקדניות/ים יזהו את המצוקה ויוכלו להפנות לקבלת עזרה".
בהקשר זה, מקרי הרצח בחברה הערבית הולכים וגואים.
"האלימות בחברה הערבית זו טרגדיה. מכמות הנשקים שמסתובבת שם והייתה עצומה עוד לפני המלחמה, ועד היעדר ההפניה של תקציבים לטיפול במקרי האלימות. מדובר בהזנחה של שנים. נשים נרצחות, גברים נרצחים, והמשטרה לא נכנסת בעובי הקורה כיוון שסדרי העדיפויות השתנו. אנחנו רואים ונמשיך לראות את האלימות גואה בכל מקום ולא רק בחברה הערבית. כולנו חיים במציאות מאוד אלימה שנמצאת בשיאה בכל מקום, גם ברשתות ובטח בתוך בתי הספר והבתים".
את רוצה לפנות מכאן לממשלה? ומה לומר?
"שחובה עלינו לגלות אחריות גם כלפי היום שאחרי המלחמה. ולכן, במקום לפתוח עוד ועוד משרדי ממשלה מיותרים, יש לצאת בתוכנית לאומית לטיפול באלימות, למתן מענה לצרכים של משפחות לוחמים ולוחמות, של השורדים מהאירועים הקשים של 7 באוקטובר. אלה דורות של אנשים שחיים בסיר לחץ וצריך לטפל בהם. וצר לי שאני חוזרת שוב לאותה תוכנית לאומית למניעת אלימות, ששוכבת על המדף עוד מעט עשור וצריך לתקצב ולהפעיל אותה. יש להתחיל בחינוך ולעבור לחוקים, אכיפה והעלאת המודעות".
פאר מוסיפה: "אני שוב קוראת ופונה מכאן לאוזניים האטומות של חברי הממשלה, ומתריעה: חובה לבנות תוכנית שיקום ומערך טיפול ליום שאחרי. זה בכלל לא קיים. חייבים לשבת עם מיטב המומחים ואנשי המקצוע ולהכין תוכנית לאומית לא רק לנפגעים הישירים של אירועי השנה האחרונה, אלא גם למשפחות במעגלים השני והשלישי, תוכנית שתמומן מתקציבי ממשלה. זה קריטי לחוסן החברתי והמשפחתי שלנו".
