הרבה מילים נשפכו כבר על מעמד המאמן - על זה שהם פיונים של הבעלים ושהקבוצות מחליפות אותם כמו גרביים של טירונים, אחד עם השני - אבל כדאי לשים את הזרקור גם על נקודה אחרת שקשורה למאמנים, ההשפעה שלהם. האם המאמן הוא טוב כמו מספר התארים שיש לו בארון, או שאולי זו שאלה של גודל התקציב שעומד לרשותו?
קחו לדוגמה את ברק בכר, המאמן המעוטר ביותר בכדורגל הישראלי אחרי דרור קשטן ודוביד שווייצר, עם שש אליפויות וגביע מדינה אחד. את הגביע הוא לקח אמנם עם קריית-שמונה הצנועה, אבל האליפויות היו כבר בחסות הכסף הגדול של אלונה ברקת ויעקב שחר. הרבה יותר קל לקטוף תארים כאשר אתה יכול להרשות לעצמך להחתים שחקנים יקרים. נכון שצריך לדעת לבחור את השחקנים הנכונים ולהציב אותם כמו שצריך על המגרש, אבל כשהכיס של הבעלים עמוק מספיק המשימה פחות מסובכת. עובדה, בשבע השנים בבאר-שבע, מכבי חיפה והכוכב האדום בלגרד אחוזי ההצלחה שלו היו סביב 63, ואילו בקריית-שמונה קצת פחות מ-50.
אין מה לעשות, הטבלאות מתיישרות בדרך כלל על פי גודל התקציבים. הפעם האחרונה שבה קבוצה קטנה זכתה באליפות הייתה ב-2012, כשקריית-שמונה ניצלה חולשה כללית של הגדולות והדהימה את כולם. המאמן היה רן בן-שמעון ועוזרו... נכון, ברק בכר. ואם כבר בן-שמעון, מה ההשפעה של מאמן לאומי על הישגי הנבחרת? היו לנו כבר עשרות מאמני נבחרת - כולם טובים, כולם ראויים - אבל התוצאה זהה. הכל תלוי בסופו של דבר בדור השחקנים שעומד לרשותם.
נחזור לרמת הקבוצות. החוכמה הגדולה היא לתת למאמן בסדר הגודל של בכר לעבוד בקבוצה כמו בני-ריינה, למשל. האם הוא היה מצליח איתה יותר מאשר המאמן הנוכחי שלה, שרון מימר? ספק גדול. התקציב יהיה אותו תקציב והשחקנים אותם שחקנים. לבכר אין שרביט קסמים בשרוול. ומה יקרה אם מאמן מהדרג השני יקבל קבוצה גדולה? זה קרה לאלישע לוי, שאימן קבוצות כמו הפועל בית-שאן, צפרירים חולון, כפר-סבא ובני-סכנין עד שיעקב שחר החליט לתת לו את המפתחות של מכבי חיפה יחד עם פנקס צ'קים פתוח. התוצאה הייתה שתי אליפויות.
אז אם נחזור לסוגיית מעמד המאמן, אולי בעלי הקבוצות הם היחידים שמאמינים בהשפעה שלו - אחרת הם לא היו ממהרים לפטר בכל פעם שמשהו לא מסתדר. אפילו אפקט המאמן החדש איבד כבר את יעילותו, בטח לטווח הארוך. בקיצור, תרגיעו.
