"את חייבת שיהיה לך קצת פלפל בטוסיק". זה הטיפ שנתנה רותם סלע לבתה הטלווזיונית, עדי צמח, על סט הצילומים של "מתוקים". צמח (23 וחצי) אימצה את העצה, ולא רק מפני שאין בעולם מי שיאהב אותה כמו אמא.
"רותם היא אישה ללמוד ממנה", היא מנמקת, "וכשחקנית מתחילה למדתי ממנה לא רק ברמה המקצועית, אלא גם כפרסונה. היא שיתפה אותי בדרך שלה. ב'פלפל בטוסיק' היא אמרה לי: 'את לא יכולה להיות ביישנית ולחכות, את צריכה לדפוק על הדלתות ולהגיד שיש לך מה להציע'. זה משהו שקשה לי לעשות. לבוא ולהגיד 'קחו אותי, אני טובה' זה לא הפורטה שלי".
מאז שעם ישראל חזה בפריים הראשון של "מתוקים" (שהייתה אמורה לעלות שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר ונדחתה בחצי שנה), אין מי שלא שואל אותה אם כבר אמרו לה שהיא נראית כמו המיני-מי של סלע. "רותם אמרה לי שאני קופי שלה, אני לא רואה את הדמיון בינינו, אבל לוקחת את זה כמחמאה. פחות נעים לי כששואלים אותי אם רק בגלל הדמיון החיצוני התקבלתי לסדרה".
ותשובתך?
"אני מקווה שהתקבלתי בזכות הכישרון. אסי עזר בחן אותי לתפקיד אחר, הייתי אמורה לשחק את בת הזוג של אחד מבני המשפחה היריבה, ואני מניחה שאחרי שאסי ראה את הדמיון שלי לרותם הוא החליט להעביר אותי לתפקיד נועם, בתה. הכי לג'יט. גם אסי היה מדהים איתי, סיפרתי לו שאני כותבת תסריטים ובהפסקות אכלתי לו את הראש. בשבילי זה היה מסע למידה".
בשבוע שעבר היא סיימה שלוש שנות לימוד בסטודיו של יורם לוינשטיין. את "מתוקים" צילמה בשנה ב', ומאז היא מצטלמת ללא הפסקה. חמש הצופיפניקיות, שניגשות לשולחן שלנו ומבקשות סלפי, מזהות אותה מ"בית הכלבים". וב-1 בדצמבר עיני החתול שלה יציפו את המסך בדמות סתיו, מלכת הכיתה, בדרמה הקומית מוזיקלית "הסדרתיים" ("כאן" חינוכית).
שאפו על ההספק!
"אורסון וולס כתב, ביים, הפיק ושיחק ב'האזרח קיין' בגיל 24 וזכה באוסקר. חלמתי להיות כמוהו. עד גיל 24 נשארה לי רק חצי שנה, אבל אני מקווה שמתישהו ייצא סרט שאכתוב, אפיק ואביים. האוסקר? נחיה ונראה".
חלומות על כרישים
צמח נולדה בניו-יורק ומאחוריה סיפור משפחתי מרתק. "אמא שלי אמריקאית. קראו לה איילת, וכיוון שהאמריקאים התקשו לבטא את השם הזה היא שינתה את שמה למימי. היא גדלה בכל מיני מקומות בעולם כבתו של אביבי יבין, פרופסור לפיזיקה גרעינית, ובגיל 18 עלתה לישראל כדי להתגייס לצבא. היא שירתה במצ"ח ותפסה טרמפ עם יגאל צמח, חוקר ותיק ממנה. הם התאהבו, התחתנו ועברו לניו-יורק ללמוד משפטים, ילדו את אחי הגדול ואותי, והיה לנו מזל גדול. ב-11 בספטמבר, אסון התאומים, כולנו היינו בישראל בביקור משפחתי. הבית שלנו נהרס וגם הגן של אחי נפגע. הוריי החליטו לחזור".
היא הייתה אז בת חודש. "קיבלתי שתי מתנות, גם את האזרחות וגם את השפה. בבית שימרנו את האנגלית, נסענו מלא לבקר את קרובי המשפחה שנשארו בארצות-הברית והיום, כשאני רואה שחקנים שמסתבכים עם המבטא, אני מודה להוריי על הבונוס הזה. מאבא קיבלתי עוד מתנה – גלישה. בילדות הייתה לי פוביה מהים, שהוא עולם ענק והרבה יותר חזק ממני. בלילות חלמתי על כרישים שאוכלים אותי. בתקופה הקשה של המעבר לתיכון אבא שלי לקח אותי לעשות סאפ כצעד תראפויטי לחלוטין, והים באמת הציל אותי מבחינה נפשית. קיבלתי ממנו שיעור בצניעות וענווה. נכנעתי לכוחות של הים ועם הזמן התמכרתי לגלים. החיים שלי נעו בין שני עוגנים – קולנוע וים".
בחטיבת הביניים "ליידי דייויס" בתל-אביב היא התחילה לקרטע. "הרגיש לי ש-36 ילדים בחדר אחד, עם מורה אחד, לא יכולים ללמוד ביחד. בעיניי זה היה בזבוז זמן. מגיל אפס אהבתי קולנוע, העדפתי לשבת בבית ולראות סרטים ובסוף כל צפייה ניתחתי את הסרט במחברת. הייתי רואה אותם שוב ושוב במיוט ולומדת איך כותבים תסריט. הגעתי לכיתה רק לשיעורי פיזיקה ומתמטיקה, בהשפעת סבא. סבא היה חולה פיזיקה, מי שלא דיקלם את שלושת חוקי ניוטון לא הורשה להיכנס אליו".
היא נבחנה למגמת משחק בתלמה ילין, אבל בתום יום הלימודים הראשון תפסה מרחק. "הרגשתי שאם אמשיך ללמוד שם אפסיק לאהוב משחק. בסוף כיתה ח' הודעתי להוריי שאני רוצה לטוס ללימודי משחק בלוס-אנג'לס, והם צחקו ואמרו לי, 'בסדר, קודם תסיימי את בית הספר'. לא התייאשתי. גיבשתי תוכנית מסודרת, קבעתי איתם פגישה בבית קפה ובאתי עם קלסר. גם הפעם הם הגיבו ב'סבבה, שימי את הקלסר במגירה ונדבר כשתסיימי ללמוד'. לא קיבלתי את זה. כדי לחסוך כסף עבדתי בשלוש עבודות. הייתי מדריכת גלישה, עבדתי בחנות גלשנים וגם נתתי שיעורים פרטיים במתמטיקה".
והורייך שיתפו פעולה?
"הוריי לא ידעו שאני עובדת. לא הסתרתי מהם, אבל גם לא סיפרתי להם. בבוקר קמתי, יצאתי ליום עבודה, גלשתי בים, ובלילות עבדתי על מצגת שתעזור לי לשכנע את ההורים. ל'תלמה' חזרתי רק כדי להיבחן, ובזכות הזיכרון הצילומי היה לי קל במקצועות הריאליים. לבחינות בהיסטוריה למדתי עם 'היסטוראפ', ערוץ יוטיוב שמלחין אירועים היסטוריים. ההנהלה עיקמה את האף, אבל הציון הגבוה שהוצאתי בפסיכוטכני לא איפשר לסלק אותי. רק אחרי מבחני מעבר הרשו לי לעלות לכיתה ט', אבל אז הוריי טענו שאם במשך שנה שלמה בית הספר לא דיווח להם על ההיעדרויות שלי, עדיף שהם יחפשו לי תיכון אחר".
התחנה הבאה שלה הייתה ב"תיכונט", שם פגשה מורה שהציל אותה. "בכיתה י' עשינו הסכם שלפיו אני מגיעה רק פעמיים בשבוע, למתמטיקה ופיזיקה, ובשאר הימים אני רשאית להיעדר מהכיתה. אחרי כמה חודשים ויתרתי גם על היומיים האלה, ובאמצע השנה כבר היה לי מספיק כסף ללימודים. שלחתי אודישן ל'פילם אקדמי' ביוניברסל סטודיו והתקבלתי. אחרי שהוריי ראו את המצגת בת ארבע השעות, לא נותרה להם ברירה אלא להסכים".
האמת? אני לא מקנאה באמא שלך.
"למה?" היא מחייכת, "אני לא ילדה בעייתית – מעולם לא שיקרתי להוריי, לא שתיתי אלכוהול ולא נגעתי בסיגריה – במובנים האלה הייתי ילדה קלה, אבל מאוד-מאוד דעתנית. כשאבא שלי טען שבלי בגרות לא אצליח בחיים, עניתי שאשלים בגרויות אם ארצה ללמוד פיזיקה. בדיעבד, אני לא מצטערת על שלוש שנים של מלחמה. שיכנעתי אותם שלימודי משחק בלוס-אנג'לס הם לא גחמה של ילדה שמתה להיות כוכבת ולא ג'וק שיעבור לי מחר, אלא תשוקה שבאה ממקום אותנטי ועמוק. בפועל, למדתי שם רק חודשיים וקצת. בחופשת הסמסטר טסתי לגלוש בהוואי, וחזרתי ארצה. השלמתי את הבגרויות וגויסתי ליחידה סודית במודיעין".
למה לא להקה צבאית?
"בגלל הנתונים הגבוהים שהפגנתי במיונים לא נתנו לי אופציה להיבחן ללהקה או לתיאטרון צה"ל, ובמבט לאחור הכל קרה לטובה. אדוארד נורטון, השחקן האהוב עליי, למד היסטוריה בייל. כדי להיות שחקן טוב אתה לא יכול להיות רק שחקן, אתה חייב להרחיב את עצמך. נראה לי שבעתיד אלמד פיזיקה ופילוסופיה".
חוויה מלחיצה במרוקו
אודי פרסי, מורה למשחק שמלווה אותה מאז שהייתה בת 13 ("הוא הכין אותי ל'תלמה' וללוס-אנג'לס, שחקן צריך אדם אחד שיאמין בו וזה מה שאודי בשבילי"), המליץ לה ללמוד אצל יורם לוינשטיין. "אמרתי לו שאני שונאת תיאטרון, שזה איכסה, ואודי הציע שאירשם למכינה. ביום הראשון הרגשתי שהגעתי להוגוורטס, בית הספר לקוסמים של הארי פוטר. איזה כיף זה שמהבוקר ועד הערב אפשר רק לשחק! אבל בניגוד לרוב התלמידים לא שכרתי דירה בשכונת התקווה, פחדתי להיבלע באווירת הלימודים. אני עדיין גרה אצל הוריי, ברמת אביב, עם חמש חתולות וכלבה".
הפרויקט האחרון שצילמה הוא "דה סיינט", סדרה של הבמאי מרטין סקורסזה, "שבזכותו התאהבתי בקולנוע. אחרי שדר זוזובסקי קיבלה בה תפקיד, נפתחו בארץ אודישנים לכל מיני תפקידים קטנים. אילה ברק, הסוכנת שלי, צילצלה לוודא שהדרכון שלי בתוקף, ובשלושת הימים שעמדו לרשותי עד לטיסה למרוקו התאמנתי בטירוף על ריקוד שהייתי אמורה לרקוד. ברגע האמת התבקשתי לאלתר ריקוד פיתוי למלך. אם לא הייתי לומדת אצל יורם לא הייתי מסוגלת לאלתר בארמון, מול 500 ניצבים. הפרק שבו השתתפתי כבר הוקרן בארה"ב, ב'פוקס ניישן', אין לי מושג אם הסדרה תוקרן בישראל".
בשבוע שלה במרוקו ("חוויה מטורפת") היא לא הרגישה עוינות, אבל תקרית אחת בכל זאת הצליחה להפחיד אותה. "צילמנו בוורזאזאת, עיר הסרטים של מרוקו, וכיוון שהמזוודה שלי לא הגיעה לקחתי בגדים מהסט. בבוקר חופשי שמתי עליי אוברול, יצאתי לטייל ופתאום שמתי לב שעוקבים אחריי. נבהלתי כשהם התחילו לדבר איתי, 'בואי לאוטו' וכאלה, ואמרתי להם שאני מניו-יורק. ברחתי לסופרמרקט, התחבאתי, שלחתי לשחקנים הודעות עם המיקום שלי, ורק אחרי שעה ו-40 דקות הם הגיעו לחלץ אותי, אבל לא נראה לי שזה קרה בגלל שאני ישראלית. זה בגלל שאני אישה".
מי המודל שלך?
"תום נשר מדהימה, והסרט שלה חשוף ואמיץ. יש לנו לא מעט שחקניות טובות. דאנה איבגי מרהיבה, חן אמסלם נשמה, ליהי קורנובסקי המהפנטת שלחה לי הודעה באינסטגרם אחרי שראתה תרגיל שלי בשנה א'. ברור שהתרגשתי. יפה מצידה. זו השראה. הלוואי שגם אני אהיה ככה כשאהיה גדולה".
בגלל עומס העבודה אין לך זמן לאהבה?
צמח, שבקורונה נכנסה למטבח, למדה לבשל ולאפות ומאז מפנקת את כווווווולם בחלות לשבת, מאכזבת אותי בחיוך רחב. כבר שנתיים וחצי ("כמעט") היא עם עומר פרבמן, תלמיד מהכיתה שלה, "שחקן מדהים וברור שאני לא אובייקטיבית. עומר גדול ממני, תכף בן 29. הוא שירת בשייטת, עבד שנתיים בחוות דגים ורק בגיל 25 החליט לרדוף אחרי חלום הנעורים שלו. עכשיו הוא בעזה. היה לנו חמ"ל בבית, חברה מהכיתה שגרה בצפת באה לגור אצלנו, אמא ואני העמדנו סירים והכנו סנדוויצ'ים לחיילים, הייתי חייבת להרגיש שגם אני עושה משהו.
"בבית הספר העלינו את 'הדמעות המרות של פטרה פון קאנט', הפקת בנות, כל הגברים יצאו למילואים. באמצע חזרה עומר כותב לי 'אני מנתק את הטלפון', ואני מבינה מה זה אומר, אבל מה אני אמורה לעשות? להגיד לו 'לא, אל תעשה את זה?' כולנו בחרדה קיומית. קבלי טיפ – צריך להודות על מה שיש, ולא בדיעבד. צריך להודות כשיש, בהווה, עכשיו".
בא לך לחזור לניו-יורק?
"פעם הייתי אומרת לך באופן חד-משמעי שאני לא רוצה לחיות בישראל. כשהייתי קטנה היו לי כעסים על הסביבה, לא אהבתי את האזור שבו גדלתי, הרגשתי שיש כאן תקרת זכוכית ובכללי הייתי יותר אמריקאית מישראלית. זה השתנה ככל שנחשפתי למוזיקה ישראלית ומאז 7 באוקטובר אני אומרת, 'רגע, יש משהו מיוחד בלחיות כאן'. השאלה היא אם אני רוצה שגם הילדים שלי יחוו אזעקות וממ"ד. אולי אהיה מהנוודים שלא נשארים במקום אחד, בטח שלא בניו-יורק".
למה, בעצם?
"קר שם, ואין גלים טובים לגלישה. עדיף קליפורניה".
smadarshirs@gmail.com
