נתחיל מהסוף: בפרשה הזו אין מנצחים, רק מפסידים. אין החלטה נכונה אחת, יש רק החלטות קשות עם השלכות שוברות לב.
הייתי שם, בצד שנאלץ להיפרד מילדה שגדלה אצלו, שהייתה הילדה שלו, שקראה לו אמא שנתיים וחצי.
ב-4 במאי 2015 לקחנו ילדת אומנה, תינוקת מושלמת בת שלושה חודשים. סיפור הרקע שקיבלנו היה שהאם לא מעוניינת בה והאב, פליט מסודן, רוצה אותה רק כדי להישאר בישראל. תינוקת של אף אחד. זה לא היה מדויק. כן, היו להורים הביולוגים קשיים, כן, האם הייתה צעירה ולקח לה זמן להבשיל, כן, הם לא היו יכולים להציע לה את מה שאנחנו יכולנו. לכאורה לא הייתה שום סיבה לערער על כך שטובת הילדה היא להישאר איתנו - ההורים, האחים, המשפחה היחידה שהכירה. אבל ברווחה חשבו אחרת. מרגע שההורים הביולוגים הוכיחו מסוגלות הורית ויכלו לגדל אותה בעצמם, אמרו לנו, טובת הילדה היא לגדול איתם. זו הזהות שלה, זה הסיפור שלה, זה המקום שלה.
לקח לי הרבה זמן, המון דמעות, המון כאב כדי להבין בדיעבד שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
כולנו מתמקדים בקריעה בין הילדה להורים שגידלו אותה. ובאמת, מניסיון שצרוב לי בעור ומכאיב עד היום, קשה לתאר עד כמה מרסקת ההחלטה הזו. זה סוף העולם, לא פחות. סוג של שכול. ומה איתה? שמכירה רק אותנו? איך היא תיתלש בבת אחת למשפחה אחרת?
מי שקורא את דבריו של השופט בהחלטה מבין שיש יותר מזה: יש חיים שלמים של שאלות זהות, של תהיות, של תיווך של ההורים לסיפור הלא מתקבל על הדעת, הנפשע, המטורף הזה של הלידה. ואת זה, הוא טוען (וזה באמת תמצות של התמצות מהדברים), יוכלו לעשות טוב יותר ההורים הביולוגים ולא ההורים המגדלים.
אפשר להסכים, אפשר לא להסכים אבל אי אפשר להגיד שיש רק דרך אחת נכונה. חוץ מלדאוג שמקרים כאלה לא יקרו עוד לעולם.
