בית הספר רימון למוזיקה מציין 40 שנות סולמות מוזיקליים וגם את השנה השלישית של פעילות הקמפוס בעכו – בזמנים מאתגרים במיוחד עבור עיר הנמל והצפון בכלל.
"זה יהיה המחזור הראשון שלנו שיסיים בעכו", אומרת רוני קורל, סמנכ"לית בית הספר, "מצד אחד אנחנו בחגיגות ה-40, ומצד שני חווים את הייאוש הרב בצפון. את פתיחת שנת הלימודים בקמפוס בעכו דחינו השנה בשבועיים. כשפתחנו, כל התלמידים הגיעו בנוכחות מלאה. מאז, בין האזעקות עושים שיעורים במקלט וממשיכים במשנה תוקף. כנראה הרצון לעשות מוזיקה גדול מהאיום של התותחים הרועמים".
לקמפוס בעכו נרשמו תלמידים ערבים?
"חשבנו שיירשמו יותר, אבל אני מניחה שעם הזמן המספרים יגדלו כי מגיעים אלינו תלמידי מגמות המוזיקה מבתי הספר בסביבה, ולומדים לאט-לאט מי אנחנו", אומרת קורל, ומדגישה שהקמפוס שוכן בהיכל התרבות המקומי ועיריית עכו אף מעניקה מלגות נדיבות לסטודנטים שיגיעו ללמוד בבית הספר ולגור בעיר.
מי שיבחרו בלימודי מוזיקה ברימון, בין אם בקמפוס במרכז או בצפון, בעצם ילכו בדרכן של קרן פלס והבסטי שלה מירי מסיקה, שהכירו ברימון לפני 20 שנה; נטע ברזילי, שמיד עם סיום הלימודים זכתה באירוויזיון; יסמין מועלם, שממש באחרונה קטפה את פרס אקו"ם; אחינועם ניני, שלמדה במחזור הראשון; ואלרי חמאתי, שגם הגיעה להופיע בפני התלמידים בקמפוס בעכו; וגם אביב גפן, דנה ברגר, דניאל סלומון, שי צברי וקרן טפרברג, המתופפת הנפלאה שגם מלמדת בבית הספר. על כל הנבחרת הזו מנצחים המנכ"ל משה סיני ולצידו נשיא רימון, יהודה עדר, שהוא אחד המורים המיתולוגיים בבית הספר. מיטב המוזיקאים מלמדים ברימון ומעבירים כיתות אמן, ביניהם יוני רכטר, חמי רודנר, דויד ברוזה, ערן צור, משה לוי, פטריק סבג ורבים נוספים.
קורל (60), נשואה ואמא לשתי בנות בוגרות, נמצאת כבר עשור בבית הספר. כסמנכ"ל רימון ומנהלת לימודי החוץ היא מלווה את התלמידים מהסולם המוזיקלי הראשון. לדבריה, העולם חווה כיום מהפכה של מוזיקה נשית. "למשל, בתחרות הגראמי האחרונה רוב המועמדים היו נשים. טיילור סוויפט, ביונסה, מיילי סיירוס, בילי אייליש, לנה דל ריי – כל אחת מהנשים האלה שברו את כל שיאי הגראמי של כל השנים האחרונות. הן לא רק פרפורמריות, אלא גם מוזיקאיות מלומדות ומנוסות, שכותבות ומפיקות מוזיקלית לעצמן, כמובן עם גופים נוספים", היא מסבירה.
והן גם מובילות דעה.
"אכן, ראינו את הנוכחות של ביונסה בקמפיין לבחירות לנשיאות בארצות-הברית, וכשמיילי סיירוס אומרת: 'אני אקנה לעצמי פרחים', היא מחנכת דור שלם. סיירוס לא רק עושה מוזיקה, אלא משנה כלכלה של מדינות שבהן היא מגיעה להופיע, כי היא מביאה בעקבותיה קהלים רבים. מדינות פשוט רוצות שהיא תגיע להופיע אצלן. אלה הן נשים שבאות עם אמירה ומוכנות לשאת את המחיר שאולי ישלמו בעקבות כך. הן מלאות עוצמה גם במוזיקה וגם בהשפעה הכלכלית והחברתית שהן משאירות", אומרת קורל.
ובמדינתנו המדממת, מה דעתך לגבי הבעת עמדה אישית של אמן?
"למשל מירי מסיקה שהתבטאה נחרצות נגד מדיניות הממשלה, רציתי לתת לה את פרס ישראל", מצהירה קורל, "היא הזכירה ומזכירה לנו איך אמן אמור לנהוג: באומץ, עם אמירה אישית, תוך שהיא יודעת שתשלם את המחיר. ואני אחזור בהקשר זה ליסמין מועלם, שבטקס פרסי אקו"ם אמרה שאמן שרוצה להשמיע את קולו, שיידע שהוא לוקח סיכון, אבל זה הסיכון הכי שווה והכי מתוק שאפשר לקחת, וגם אותה רציתי לחבק".
קורל בהחלט רואה אצלן את ההשפעה של רוח בית הספר, שמעודד את התלמידות והתלמידים להביע את האני המזוקק שלהם, להטביע חותם אישי. במקביל, גם תוכנית הלימודים מעידה עד כמה עולם המוזיקה השתנה במשך העשורים שבהם בית הספר פועל. "למשל, אנחנו עדים לכך שיותר ויותר נשים נכנסות לעולמות המוזיקליים-טכנולוגיים, שעד לא מזמן היו נחלת גברים בתעשייה. ברימון מלמדות היום המפיקות המוזיקליות המובילות בארץ – עדי אולמנסקי, סטלה גוט, פלורה, שסוחפות אחריהן את הדור הצעיר שמגיע לרימון, מקבל כלים של הפקה מוזיקלית, וחושב פתאום על תואר של חינוך במוזיקה", היא אומרת.
פריצת דרך משמעותית נוספת קשורה גם לתכנים הנלמדים בתחום המוזיקה. לדבריה, אם בעבר למדו מוזיקה נטו, היום לומדים גם הפקה מוזיקלית, איך לשווק את המוזיקה שאת יוצרת, כתיבת מוזיקה למחזות זמר, לבמה, למשחקי מחשב ולסדרות טלוויזיה, וכמובן שימוש ב-AI.
ברור, איך אפשר שלא.
רוני צוחקת: "ה-AI זה כלי, אבל הוא לא יחליף אף פעם את הבן אדם. תמיד יצטרכו את האמן, אבל האמן צריך לדעת להשתמש ב-AI ואנחנו מלמדים את הטכניקה הזו".
וכמו כל אורגניזם שרוצה לשמור על איזון העולמות שבתוכו, איך אפשר טכנולוגיה בלי סוציולוגיה? אז בית הספר דואג גם למעורבות בקהילה של הסטודנטים שלו, בין אם זה בהבאת המוזיקה למאושפזים בבתי החולים, או עבודה עם אוכלוסיות מוחלשות וליווי של הלומי קרב.
"והשנה זה ביתר שאת. הסטודנטים שלנו ליוו השנה משפחות שכולות, פצועים והלומי קרב, ואפילו לימדו מפונים שאיבדו את עבודתם איך להיות די-ג'ייאים, להתחיל קריירה חדשה", היא מספרת בגאווה, ומוסיפה שהשיא היה סדנה בת שלושה חודשים שערך בית הספר עם ניצולי נובה.
"פגשנו אותם בחוות רונית על הדשא, מנגנים בגיטרה, דרך אבא של אחת הבנות. הזמנו אותם לרימון ועשינו להם תרפיה מוזיקלית. היום אפשר לראות את יובל רפאל מהקבוצה הזו משתתפת ב'הכוכב הבא', ואני לא יודעת מי אני רוצה יותר שתייצג אותנו באירוויזיון. האם יובל, שמביאה את סיפור הגבורה של ניצולי הנובה, או ואלרי חמאתי הערבייה, שמייצגת דו-קיום".
ורק נותר לנו לקוות שרעיון העוועים של השר שלמה קרעי להפריט את השידור הציבורי ימצא את דרכו לפח האשפה של ההיסטוריה, אחרת אף רשות שידור אירופית לא תזמין אותנו להשתתף באירוויזיון.
