עד שחברתו הטובה נרצחה ב-7 באוקטובר, אילון בן-חיים לא ידע דבר וחצי דבר על סימטיקס. הוא מעצב תכשיטים, בעל מותג, מה לו ולחקר הוויזואליה של תדרים? גם כשישב בבית הוריה של מאיה פודר, כשבאו להודיע להם שגופתה נמצאה, הוא לא העלה בדעתו להנציח אותה בתכשיטים עם דפוסים גיאומטריים שייווצרו בקערת מים בתגובה לסאונד של צחוקה. זה נשמע הזוי, אבל חכו להסבר המדעי.
עכשיו, שנה אחרי, משיק בן-חיים את "הקולקציה של מאיה", 20 פריטים בזהב וכסף שהוא עיצב על פי תדרי הצחוק של חברתו לנפש, שהייתה "ילדת שמש מוארת, וכל מי שנכח בסביבתה נדבק בצחוק המתגלגל שלה, שהפך אותה למסמר חברתי".
אח ואחות מבחירה
אילון (26) ומאיה ז"ל, שנרצחה חודש לפני יום הולדתה ה-26, גדלו יחד ביישוב שמשית שבעמק יזרעאל. "בגיל חמש הפכנו לצמד-חמד, המשפחות שלנו חגגו ביחד את החגים, הגדרנו את עצמנו כ'אח ואחות מבחירה' והבטחנו זה לזה שתמיד נהיה קרובים. היינו הבסטיז של הבסטיז לאורך היסודי, התיכון והצבא. מגיל 15 פינטזנו על היום שבו נעבור ביחד לתל-אביב ונעשה מלא דברים משוגעים. ידענו לאזן האחד את השנייה. כשנכנסתי לחפירות של שיחות עומק, מאיה הייתה מקלילה לי את הדאגות. 'היי, אחי, הכל בסדר, החיים קצרים, תיהנה מהם'. כאלה. והצחוק המשוגע שלה, שאי-אפשר היה לפספס אותו, תמיד הרים אותי".
איילה פודר, אמה של מאיה, מוסיפה שגם היא וגם איריס בן-חיים זכו בכינוי "אמא של אילון". לדבריה, "חלקנו בינינו את האימהות על הילד המהמם".
אחרי שירותו בחיל הים הוא טס לאוסטרליה, שם "התגלגלתי לעיר החוף ביירון ביי, לסטודיו של צורף, והעבודה שלו ריתקה אותי. כלי העבודה של הצורף עניינו אותי כאילו היו מכשירים להצלת חיים. מדי יום ישבתי אצלו, למדתי, והרגשתי שזו התשוקה שלי. רק אחרי שנתיים חזרתי ארצה, עבדתי כברמן לצורך פרנסה והמשכתי ללמוד מהאינטרנט ובקורסים שונים. בכל פעם שחסכתי קצת כסף קניתי ציוד וחומרים, ולפני שנה אזרתי אומץ לקפוץ למים העמוקים. פתחתי מותג עצמאי, 'ביילי', שהוא ואריאציה של שמי הפרטי. אמא שלי קראה לי אילון-בילון וביילי הוא כינוי החיבה שלי".
המסלול של מאיה היה יותר מפותל משלו. "היא חלמה להיות שחקנית, למדה במשך שנה במכינה של יורם לוינשטיין ועשתה אודישנים לכל בתי הספר למשחק בארץ, אבל לא התקבלה. בנקודת המשבר הזאת היא החליטה לטוס לדרום אמריקה, שם גילתה את עולם מסיבות הטבע והטראנס, וכשחזרה ארצה, אחרי חצי שנה, היא הייתה מאיה אחרת, הרבה יותר בוגרת. מאיה הכריזה 'אף אחד לא יעצור אותי' ונרשמה ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בשאיפה ללהק את עצמה לסרטים שתביים ותפיק".
היית אמור לנסוע איתה לנובה?
"לא, מפני שבאותו סוף שבוע הצגתי ביריד אופנה בתל-אביב. מאיה הייתה המעריצה הכי גדולה שלי, היא לא החמיצה אף תצוגה וגם הפעם לא איכזבה. בשישי בבוקר היא הגיעה ליריד, בהפתעה, וזה היה מפגש נהדר. העיניים של מאיה, כחולות וענקיות, נצצו משמחה כשאמרה לי 'אני בשיא שלי'. שאלתי למה, ומאיה סיפרה שסוף-סוף התחילה לצאת עם מישהו שכבר הרבה זמן קינן לה בלב, ושהם נסחפו לפרץ אהבה מטורף. מהיריד היא נסעה לחתונה של האחות של בן זוגה הטרי. הוא נשאר עם משפחתו והיא נסעה לנובה עם החברה הכי טובה שלה, רותם ניימן, אותה הכירה בטיול בדרום אמריקה. גם רותם נהרגה".
רגע של תקווה
בבוקר השבת השחורה התעורר אילון בתל-אביב. "מאז ומתמיד יש לי פחד מוגזם מאזעקות ומפיגועים", הוא מודה באשמה. "רצתי לחדר המדרגות, שמעתי בומים וכמו תמיד צילצלתי למאיה, היחידה שמסוגלת להרגיע אותי. בשש וחצי בבוקר עוד לא ידעתי על הטבח בנובה, וגם כשהתחילו להגיע דיווחים מהעוטף לא עבר לי בראש שמאיה עדיין שם. משום מה הייתי בטוח שהיא ורותם חזרו בלילה, שהיא ישנה אצל רותם בתל-אביב והקלטתי לה מלא הודעות של 'מאיה, איפה את? תעני לי, אני צריך אותך'. החרדה השתלטה עליי רק לקראת הצהריים, כשאיילה, אמה של מאיה, צילצלה אליי עם 'ביילי, מה קורה? אתה יודע מה עם מאיה? היא לא עונה'. נכנסתי למכונית, נסעתי להוריה, שעברו לגור בזכרון יעקב, ומתוך הכאוס המוחלט ניסינו לדלות מידע".
חששתם מהגרוע מכל?
"לא, יצאנו מנקודת הנחה שמאיה, מאז ומתמיד, הייתה בחורה הישרדותית. אולי היא מתחבאת מאחורי איזה עץ או בתוך תעלה ומחכה לנו. כשהבנו שניצולי הנובה פונו לסורוקה איילה, אמה, ואני דהרנו לבאר-שבע. המדינה בערה, האזעקות הידהדו ומעלינו עפו טילים, ולא עצרנו עד שהגענו לבית החולים. התפרצתי למיון, עברתי בין המיטות, הרמתי שמיכות, הסתכלתי על אנשים, חלקם עם פנים, חלקם בלי פנים, חיפשתי את הקעקועים של מאיה".
בעיצומו של הלילה הלבן, כשהגיעו למרכז הזיהוי למנותקי קשר בלהב 433, היה להם רגע של תקווה. "איילה, שהיתה מחוברת לאפליקציית מעקב של מאיה, זיהתה בפעם הראשונה את הסלולרי שלה וראינו שהוא בתנועה על קו רעים-אופקים. הרגשנו שהשמיים השחורים מחייכים אלינו. לא הבנו למה היא לא שולחת שום הודעה, אבל תזוזות המכשיר הרגיעו אותנו, כסימן שמאיה בחיים".
בשלישי בלילה צילצל הסלולרי של אילון והשם מאיה הופיע על הצג. "צרחתי מרוב התרגשות, עניתי לשיחה ושמעתי קול גברי. זה היה שוטר מאופקים שפינה אנשים מהמסיבה ומצא את הטלפון של מאיה במכוניתו. בדיעבד התברר שמאיה שמרה את המספר שלי תחת 'אבא ביילי' והשוטר חשב שאני אבא שלה. גם אחרי ששלחנו לו תמונות של מאיה הוא לא זכר שפינה אותה מהמסיבה, אבל התעקשנו להיאחז בתקווה".
רק ביום רביעי הגיעה משלחת המודיעים לבית הוריה. "ישבתי בגינה כשראיתי קבוצה של רבנים נכנסת ולרגע הוקל לי, חשבתי שאולי הם באו להתפלל לשלומה. למה זו הייתה משלחת של רבנים? כנראה שבגלל מחסור בכוח אדם. מאיה וחברתה רותם נמצאו מחוץ למיגונית ברעים. כשהנוח'בות זרקו רימונים לתוך המיגונית הן רצו החוצה ונורו".
אחרי השבעה, הוא נסע עם אמה של מאיה למחנה שורה, לאסוף את התכשיטים שנמצאו על גופתה. "העובדת הסוציאלית שאלה מי אנחנו, ואיילה הציגה אותי בתור אח של מאיה. הטבעות של מאיה היו שחורות, מכוסות בדם שנקרש, והריח שעלה מהן היכה אותי בהלם. משבוע לשבוע הרגשתי שאיבדתי את כל העוגנים של חיי. שני אחיי הגדולים היו במילואים, עזרתי לטפל באחיינים שלי, הפכתי למובטל כי למי היה ראש לתכשיטים, צברתי חובות על הציוד שקניתי ולא היה לי על מי להישען. מאיה איננה".
במשך שלושה חודשים הוא הסתגר בתוך עצמו, "לא אכלתי, לא תיקשרתי עם הסביבה, רק רבצתי במיטה. ניסיתי לחזור הביתה, לשמשית, אבל שם הייתי צריך להכיל ולחזק את אמא, אז נדדתי בין חברים כמו ילד אבוד, חוסר אונים נוראי. רק אצל משפחתה של מאיה הצלחתי להירדם, כי שם כולנו היינו שם באותה סירה חשוכה. באחד הלילות המסויטים חלמתי על מאיה, ובבוקר הבנתי שיש לי שתי אופציות: או שאני מת יחד עם מאיה – או שהיא חיה יחד איתי".
כשבחר לחיות איתה הוא שכר בנווה צדק דירה שהייתה הרבה מעבר לתקציב שלו. "כולם אמרו לי שזה צעד התאבדותי, שעליי להסתפק בדירה צנועה עד שאתאזן מבחינה כלכלית, אבל שיכנעתי את עצמי ששכר הדירה המוגזם יכריח אותי לקום לעבודה. עברתי בין חנויות, מכרתי את התכשיטים, התנהלתי כמו עיוור שמגשש באפלה והצחוק של מאיה הידהד לי באוזניים ללא הפסקה. ידעתי שאם אמצא דרך לשמר את הצחוק המטורף הזה, שכל כך איפיין אותה, היא תישאר איתי לעולם".
לשמר את הצחוק
לעולם הסימטיקס הוא התוודע באינסטגרם, בדף של אמן דרוזי בשם יוסף, שמשתמש בה לטיפול רגשי. "כשתיארתי לו את הצחוק של מאיה, יוסף הראה לי מכשיר שבנה במו ידיו ושפועל בטכנולוגיה פשוטה יחסית. לוקחים קערת זכוכית או מתכת, ממלאים אותה במים ומחברים אליה את הסאב-וופר, שהוא רכיב שנמצא במרבית הרמקולים. הסאב-וופר מעביר למים את תדרי הצחוק שנקלטים בו. התדרים האלה יוצרים במים צורות ודפוסים גיאומטריים יחודיים".
זה נשמע מסובך לאללה.
"באתר שלי יופיעו סרטונים שמתעדים את התהליך, ובקופסה של כל תכשיט יהיה דף עם הסיפור של מאיה. ברגע שראיתי איך תדרי הצחוק משתקפים במים ידעתי שזו הדרך שלי להשאיר את מאיה בחיים. יוסף ואני ערכנו ניסויים, חיברנו את הצחוק של מאיה לתדרים גבוהים ונמוכים, וגיליתי שפה שלמה. בפעם הראשונה שעשיתי זום על תמונת גלי הצחוק קלטתי צורה של לב. צילמתי את 'הלב של מאיה' והעברתי אותו לסוגר של שרשרת".
חצי שנה אחרי שמאיה נרצחה הוא מצא את עצמו עובד מסביב לשעון על קולקציה שמשמרת את הצחוק שלה, ואותה. איילה, אמה של מאיה, מגדירה את הרעיון של אילון כ"לא פחות מגאוני" ומתלבטת בין שתי טבעות שתשמח לענוד, "האיש הרוקד או הפרפרים".
ההספד קורע הלב שנשא בלוויה של מאיה צולם לפרויקט הנצחה של רשת, ובעקבות השידור פנתה אליו מתקשרת. "היא סיפרה לי שראתה את מאיה, ושמאיה חזרה שוב ושוב על המילים 'אח שלי'. הבנתי שהיא מתכוונת אליי. המתקשרת סיפרה שהיא רואה 'משהו עם מים שמשמח את מאיה' ורק אז התחברו לי כל הנקודות. סיפרתי למתקשרת שהתחלתי ליצור קולקציה שמשלבת את הצחוק של מאיה בתנועות המים, והיא אמרה לי, 'תקשיב, כשהנשמה עוזבת את העולם היא משאירה את האנרגיה שלה כאן, על פני האדמה. מה שאתה עושה עכשיו משאיר את האנרגיה הטובה של מאיה בעולם, זה משמח אותה, תמשיך'".
כך הופכים צליל לחומר
סימטיקס הוא תחום מחקר שעוסק בגלי קול ותנודות ובאופן שבו הם משפיעים על חומרים שונים. ד"ר טל חסדאי-ריפא, ראש הרשות למחקר וחדשנות בבצלאל, ומי שמתמחה בהשפעת גלי קול על אמנות ועיצוב, מסביר: "ויזואליה של סאונד מבוססת על המרת נתוני גל הקול לייצוגים חזותיים, שמשלבים תדרים ועוצמות. התדרים מתורגמים לאורך ולצבע, והשינויים בתנודות מתבטאים בצורות, גדלים ומרחב. שיטה זו מאפשרת לא רק הבנה טכנית של צלילים, אלא גם ביטוי אמנותי".
