קשה להאמין אבל הסיפור הזה הוא אמיתי והתרחש בלב הפועם של איטליה, למרות שכל גיבוריו ישראלים. הסיפור סירב להישכח עם השנים, אלא להפך, תפח ותפח, עד שנאלצתי לאפשר לו לפרוץ החוצה ולשאוג בהקלה.
יש לסיפור גם לקח לצידו: אם אתם קבוצה, ומתעללים בנבזות באחד מכם לפני כולם, עליכם למחות יחד. אחרת – תתפוררו. ובתרגום לעברית: ביחד – ננצח.
× × ×
יואש הוא מדריך תיירים המתמחה בארצות אירופה, עם חיבה עזה לאיטליה, ועם תיעוב בולט לתיירים באיטליה שאינם דוברי איטלקית. הוא ליקט סביבו קבוצה די מקרית לטיול ״עם צ׳ופרים, במכוניות פרטיות״ בין האלפים הצפוניים. הוא לא שכח לציין שאת המסעדות שהוא מצא לנו לא נשכח. בית המלון כלל טיפוס קורע ריאות מן השער ללובי, ותוך שניות כולנו שכחנו את הנוף למרות נזיפות המדריך. היינו מחוקים מעייפות ומרעב, ולא הועילו נזיפות אשת המדריך: ״ילדים בני שלוש עולים את זה בלי בעיות ואתם נגררים. עוד מעט יתחיל שלג וניתקע על ההר רק בגללכם״.
לצידי טיפס ונאבק זוג קשיש ומבועת. האישה נשמה בקושי. הגבר נאנח והתיישב. המדריכים החליטו להותיר אותם לבדם על שיפוע ההר וזינקו עם הקבוצה קדימה. גם אני זינקתי, אבל אל הזוג הקשיש.
״יש לכם דרכונים?״
״לא״.
״כסף?״
״לא״.
״אתם מבינים איטלקית?״
״לא״.
״יש לכם כוח?״
״ממש לא״.
״אל תדאגו. אקח אתכם למטה לאט ובביטחון״.
הקבוצה עלתה עם המדריכים למעלה אל ההר, ואנחנו חיבקנו את הגברת הקשישה והחיוורת משני הצדדים. פעמיים נעזרנו במדריך סקי מקומי שהתנדב, ואז התפלץ לנוכח ההפקרות. הוא הודיע שידווח ישר לאגודת הסקי האיטלקית. וגם אני הגשתי תלונה שרדפה את מדריכינו ימים רבים. אבל עכשיו התפתחה בעיה חדשה:
יצאנו מנתב״ג בשלוש לפנות בוקר בשתי טיסות זולות. השעה הייתה 11 בבוקר, והבוגרים בקבוצתינו שעוד נסחבו בהרים התלולים, בכו מרוב רעב. חלקם הקיאו. פתאום התגלה בית קפה עמוס פטיסרי ולחמים. תלוליות של קרואסוני לימון מבהיקים, עיגולי לחם שיפון חם וטרי מצופים בגרעיני דלעת, פוגאסים עם עמקים עמוקים של שמרים ולקינוח שוקולטה סמיכה וחמה ומוקצפת. את הכל ליוו לימונים מרוסקים עם נענע וקרח, שטופים במעט וודקה. שניים מקבוצתינו קרסו אל הערימות המתפצחות אבל המדריך הקים צעקה: ״מה בדיוק אתם חושבים לעצמכם? אנחנו לא נאכל כאן אלא בבית קפה קטן למעלה, עם נוף! מחכים לנו שם, תחזיקו מעמד״. מישהי זועמת ענתה לו בקול מתכתי (הזועמת הייתי אני!), "תירגע, אנחנו חוטפים פה עכשיו משהו לאכול. חברים, תזמינו מיד, כולכם. רוצים לחם ארטיזן? קרואסון ממולא? כמה עוגות חמאתיות לקחת? שתיים יספיקו?״ כולם התנפלו בבולמוס והזמינו גם ספלי ענק של קפה או-לה. כולם התמוטטו בחיבוק חם על כתפי.
״חשבתי שאני מתה״, הסבירה גיזלה, אחת מקשישות החבורה.
ניסיתי לדמיין את תחושתה: גלי רעב וחולשה ואיש אינו מסייע. והיא אינה דוברת איטלקית או צרפתית חלילה, סתם עומדת שם רועדת מחולשה.
ובכל זאת, יש בינינו מישהי שדוברת איטלקית וזו אני, ובקול נזעם.
״איך תשלמו את זה?״ לועג המדריך.
״בכסף! יש לנו וזה עובד במערב״.
״אני לא אשלם כאן כלום״, זועק המדריך.
״אין בעיה״, אני עונה לו, ״אתה תממן את התלונה המשולשת שאני אגיש במשרד התיירות האיטלקי. כן, אני דוברת איטלקית״.
אנחנו נרגעים וממשיכים ובהמלצת המדריכים מגיעים לפיצרייה יפהפייה עם נוף להרים. כאן יש לנו זמן לנוח ואפילו ללעוס את האוכל. פיצות מבהיקות משמן זית ומרוזמרין קלוי ונושאות ניחוח שאדם ללא מוצא מאבד את השפיות מולו.
אשת המדריך, בינינו אנחנו קוראים לה ״שרהל'ה״, מתחילה להקריא את התפריט העמוס. ״יש לנו כאן פיצה פרימוורה, קרבונרה, מרגריטה וסטרצ׳טלה. מה אתם בוחרים?״
אחד המשתתפים, חיוור, לוחש ״מה זה מרגריטה?״
״אתה לא יודע?״ זועם המדריך, "למה בכלל לנסוע לאיטליה אם אתם לא מבינים מילה?"
״אדון מדריך״, אומרת גיזלה, ״תשמור את העלבונות לעצמך! אתה הוא שחייב להבין ולתרגם לנו. מספיק רעב ועצבים אכלנו ממך. עכשיו אנחנו רוצים להבין מה יש בפיצות האלה״.
בעלה של גיזלה: ״אני אלרגי לחלב ולגבינות. ואני שומר על כשרות. אתה אחראי לנו״.
בינתיים התקבצו סביבנו בני קבוצתנו, רעבים ונחושים. בעלה של גיזלה אומר פתאום: ״אני לא יודע איטלקית, אבל יש שפות אחרות שאני כן יודע.
״דו הערסט?״ הוא פונה אל אשתו, ״וויר געהען יעצט לאזן די קומנדאנט אליין. אונט נעמען אונזערע מאשינקע צום איין אנדערע גיטע הוטל. איך שפרעכ אאוך דויטש. אזוי, ביטע, לויף שנל” (אנחנו הולכים עכשיו להשאיר כאן את הקומנדנט הזה, ולקחת את הרכב שלנו למלון טוב אחר).
מר רוזן, המדריך החדש והחמוד שלנו, חילץ אותנו אל היעד החדש, המדריכים נותרו ללא שכר וללא קומיסיון או תחבורה, ואנחנו נותרנו שפוכים מצחוק.
לסיום, הודיע מר רוזן למדריכים בצרפתית קולחת:
“La prochaine fois n'osez plus provoquer les Juifs” (בפעם הבאה שלא תעזו להתעסק עם יהודים).
