כל כך הרבה הצליחה סיגל מורן לעשות ב-59 שנותיה, עד שהראש מסתחרר כשהיא מציגה את הרזומה המרשים שצברה.
היא מתגוררת בקיבוץ בית קמה שבצפון מערב הנגב, שם גם עבדה 20 שנה במועצה האזורית בני שמעון, מסע שבסיומו הגיעה לעמדת ראשת המועצה. מורן הייתה ראשת מועצה אהובה ומשפיעה במיוחד, שהקיפה עצמה בנשים רבות ומוכשרות שעבדו איתה בשיתוף פעולה. מראשות המועצה פרשה אחרי שתי קדנציות, מתוך החלטה. לאחר מכן גויסה על ידי שר הרווחה לשעבר, מאיר כהן, שבחר בה למנכ"לית משרדו בממשלת השינוי.
לנגב היא הגיעה בגיל 18 בזכות שירות בנח"ל, התאהבה תרתי משמע, התחתנה ושם נולדו ילדיה. היא נשואה לרונן, שעובד בעמותה אשר מסייעת לחברה הבדואית בתחום תעסוקת נשים. יש לה שני ילדים: רז, הייטקיסט בן 33 שמתגורר גם הוא בבית קמה, ונועה, עובדת סוציאלית שהתחתנה באחרונה בקיבוץ.
"אבל אם זה תלוי בי, אני חוזרת מחר בבוקר למשרד הרווחה. זה התפקיד הכי קשה בעולם והכי חשוב בעולם", היא אומרת. ועד שזה יקרה, היא מקדישה את מרצה ואת יכולתה לחולל שינוי בשיקום עוטפי ישראל בתחום החינוך, תחום שאותו היא מכירה היטב משנותיה כמנכ"לית רשת בתי הספר של ברנקו וייס.
"ב-7 באוקטובר, כשהתפרסמה הידיעה על נפילתו של אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב שהיה חבר קרוב ואני גם הייתי המנטורית שלו, עזבתי הכל והתייצבתי לצידו של מנכ"ל המועצה כדי לעזור בכל מה שאפשר", היא מספרת.
ועכשיו חזרת לתחום החינוך.
"ביוני קיבלתי פנייה מהפילנתרופ יזהר ערמוני, ישראלי-אמריקאי בן קיבוץ מלכיה שחי 30 שנה בבוסטון, שכבר הקים בארץ קרן שנקראת "בוסתן" והחל מ-7 באוקטובר סייע רבות לקהילות שנפגעו. בשנה האחרונה הוא הקים גם קרן פילנתרופית וחברה לתועלת הציבור שמסייעת לקהילות בעוטפי ישראל לשקם ולפתח את מערכות החינוך כמרכיב מרכזי בצמיחה דמוגרפית. חינוך ידוע כאחד השיקולים המרכזיים בהחלטה של משפחות היכן לקבוע את מגוריהן".
ולכן אנחנו רואים משפחות לא מעטות שנשארות במרכז ולא חוזרות צפונה או דרומה.
"זה האתגר שלנו. לסייע לקהילות ולרשויות להפוך את מערכות החינוך להיות גורמי המשיכה למגורים בעוטפי ישראל. המשפחות שפונו למרכז 'נגסו מהתפוח', כלומר טעמו חינוך ותרבות ושירותים ורפואה של המרכז ברמה שאין בפריפריות. הן לא מוכנות לחזור אחורנית ורוצות יותר ממה שהיה".
אז מה אתם עושים?
"עובדים עם הקהילות והרשויות קודם כל כדי לשקם, ואז לעשות קפיצת מדרגה ולהפוך את מערכת החינוך למערכת שמשלבת בין החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ורואה את הילד בשלמותו. הרי מי שבא לגור בפריפריה בוחר בזה כל יום מחדש ויודע שיש מחירים שצריך לשלם עבור הבחירה הזו. למשל, באזור שאני גרה בו חייבים לפחות שני כלי רכב במשפחה, נוסעים מרחקים, וכשהילדים הולכים לעל-יסודי אין להם אפשרות בחירה בין ארבעה בתי ספר. אז זה בסדר שיש בית ספר ספציפי, אבל הוא חייב לתת לילדים מגוון של אפשרויות".
אפשרויות? בקושי מורים ותלמידים אתם מצליחים להחזיר.
"זה מאתגר. בנקודת הזמן הזו הצלחנו להביא קרוב ל-200 אנשי חינוך שעברו והשתלבו במערכות החינוך בעוטף הדרומי כבר בשנה האחרונה. פעולות דומות אנחנו עושים בגליל ממש עכשיו, ויש כבר שלוש קבוצות של מורים שנמצאות בדרך צפונה. זו הציונות החדשה שחזרה לנו לחיים. לצד הקושי שאנחנו נמצאים בו, יש גם נקודות אור".
הטקטיקה של מורן וחבריה היא גיבוש קהילות מחנכים, צעירות וצעירים שמגיעים לגור כקבוצה בעוטפי ישראל ומשתלבים במערכות החינוך והקהילה. כאמור, למעלה מ-200 מורים, מדריכים ואנשי חינוך, חלקם גם מהתחום הבלתי פורמלי, כבר עזבו את חייהם הנוחים ועברו לגור וללמד בעוטף והם משולבים בתוך יום הלימודים. בין הארגונים שתומכים במיזם נמצאים "דרור ישראל", "חותם", "הננו", תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, ומורן מדגישה שחובה לציין גם את הממשלה.
משמח לשמוע.
"אני לא מדברת רק על הנוכחית, אלא על הצורך של מיזמים פילנתרופיים שמוכיחים את עצמם לעבוד עם כל ממשלה קיימת. צריך לדאוג לכך שהרשויות והמדינה ימשיכו את התוכניות שנולדו בזכות הפילנתרופיה גם אחרי שהמשקיעים יצאו מהתמונה".
בקרוב יפרסם המיזם קול קורא לאנשי חינוך פורצי דרך, שיעודד יזמויות וחשיבה מחוץ לקופסה כדי לייצר חינוך מצוין וגם חינוך רגשי-חברתי שישקם את הקהילה. "בית ספר זה לא רק מתמטיקה ואנגלית, אלא גם מנוע רגשי להתמודדות עם הטראומה", אומרת מורן, "המטרה שלנו היא לגרום לכך שהחינוך בפריפריה לא יחזור לאן שהיה, אלא יהיה הרבה יותר טוב מבעבר. יש הרבה אנשים מעולים – גם כאלה שגייסנו וגם אנשי חינוך מקומיים – שאנחנו רוצים לתת להם את הפלטפורמה ואת הכלים כדי שיקפיצו את המערכת. הייעוד שלנו הוא קודם כל לגרום לזה שהתושבים יחזרו הביתה, כי בלי התיישבות בעוטפי ישראל גם מרכז הארץ נמצא בסכנה, ושאחרי זה שיצטרפו תושבים חדשים. ועל זה נמדוד את עצמנו, על השאלה האם הצלחנו על ידי מערכות חינוך למשוך תושבים לצפון ולנגב. ביטחון הוא כמובן תנאי יסוד, אבל על זה אנחנו מתקשים להשפיע".
איך תמדדו את ההצלחה שלכם?
"אנחנו כבר מודדים. תוכנית שעשינו בקיץ לילדי העוטף וכללה מתן מענה משולב לצרכים לימודיים ורגשיים, גובתה במחקר שבו גילינו שבזכות שביעות הרצון של הילדים וההורים, חלה עלייה בנכונות להישאר לגור במקום לטווח ארוך. כי זה שאנשים חזרו, לא אומר שהם נשארים", היא אומרת בתבונה ובנחישות את מה שחובה שייאמר.
