מה זה אומר לנהל בית חולים בזמן מלחמה ארוכה? ואיך בעזרת טיפול אינטנסיבי בתא לחץ גם מרפאים פוסט-טראומה וגם מצילים איברים מקטיעה? תשאלו את ד"ר אסנת לבציון-קורח, מנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), שהיא האישה הראשונה בישראל שמנהלת בית חולים ממשלתי. "ב-7 וב-8 באוקטובר קיבלנו לטיפולנו 180 פצועים, שחלקם נפגעו מפגיעות ישירות של מטחים באזור שלנו, ואחרים תושבי העוטף ולוחמים שנפצעו. עד היום טיפלנו ביותר מ-600 פצועי המלחמה, שחלקם היו פצועים קשים מאוד", היא מספרת.
גולת הכותרת של הטיפול בבית החולים הוא המרכז לטיפול בעזרת תא לחץ, שנחשב לאחד המובילים בעולם. הוא סייע בין היתר בטיפול בזיהום הפטרייתי שהלוחמים חזרו איתו מעזה, והדאיג רבים. "כפיר זר, טנקיסט שנפצע קשה מאוד בעזה, הוא הלוחם הראשון שהגיע אלינו עם הזיהום הפטרייתי, שהיה בלתי נשלט", משחזרת לבציון-קורח, "אחד הרופאים המומחים למחלות זיהומיות העלה השערה שהטיפול בתא לחץ יסייע לכפיר, כיוון שידוע שבסביבה עם אחוזי חמצן גבוהים הפטרייה הזו נכחדת. הצוותים שלנו, בראשותם של פרופ' שי אפרתי – מנהל מרכז סגול לרפואה היפרברית (תאי הלחץ), וד"ר אדי איליגייב – מנהל טיפול נמרץ, טיפלו בכפיר לאורך זמן. בנוסף לתא לחץ, הטיפול האינטנסיבי בו כלל מעורבות של רופאים מכל התחומים בבית החולים, למעט הצוות של מחלקת יולדות", היא אומרת בחיוך, "הוא חזר להכרה, השתקם ושב הביתה לאשתו והילדה, ומאוחר יותר הגיעו אלינו עוד לוחמים שנדבקו בפטרייה".
בית החולים שמיר מטפל זה מספר שנים במצבים של פוסט-טראומה מורכבת, שבה הפגיעה היא לא רק בנפש, אלא מדובר בפגיעה מוחית-ביולוגית. עד כה היו רוב הלקוחות חיילים מכל מלחמות ישראל, והטיפול, שממומן על ידי משרד הביטחון, שיפר משמעותית את מצבם.
ומה קורה מאז 7 באוקטובר?
"בנוסף לטיפול בחיילים, פתחנו גם מרכז לטיפול באזרחים, ניצולי הנובה ואנשי כוחות הביטחון שסובלים מפוסט-טראומה. התוצאות מרגשות ונותנות תקווה להרבה מאוד אנשים שאולי חיים בגוף, אבל נפשם מצולקת", אומרת לבציון-קורח, ומפנה למחקר שנערך על ידי פרופ' אפרתי וד"ר קרן דואניס-ברק, שהוכיח כי טיפול בתא לחץ מסייע לרפא או להקל על פוסט-טראומה.
איך זה עובד?
"במהלך הטיפול דוחסים את האוויר ומעלים את אחוז החמצן שמגיע לרקמות. במרווחים שבין הטיפולים, הגוף חווה ירידה ברמות החמצן, מנסה להשלים את החסר, ומתחיל לייצר בעצמו חומרים שמחדשים כלי דם ורקמות, יוצרים תאי גזע וגם מרפאים את אותו פצע במוח שמופיע בפוסט-טראומה. הטיפול מתקיים לצד טיפול פסיכולוגי, והתוצאות מרגשות ומעניקות תקווה".
היא בת 56, נשואה לד"ר עמית קורח, שמנהל את מחלקת ניתוחי לב-חזה בבית החולים הדסה עין כרם, אמא לארבעה בנים, ששלושה מהם לחמו במלחמה. את לימודי הרפואה סיימה באוניברסיטה העברית והתמחתה ברפואת ילדים. היא השתלמה באוניברסיטת הרווארד ובבתי חולים בארה"ב, לאחר חזרתה לארץ התמנתה לסגנית מנהלת בית החולים אסף הרופא, ולאחר מכן למנהלת בית החולים הדסה הר הצופים, האישה הראשונה שנשאה בתפקיד זה. מ-2017 היא מנהלת אסף הרופא.
מה יותר קשה, לנהל בית חולים או להיות אמא לחיילים בקרבי?
"אין ספק שהמלחמה העמידה אתגרים קשוחים מאוד. כשאני מנהלת בית חולים יש לי שליטה. כשהבנים במלחמה אין לך שום שליטה. את רק מקווה שהטיפות שנופלות לא ייפלו על המשפחה שלך, כי כל ילדיי הם בחורים מדהימים, לוחמי-על. אני תמיד בכיינית גדולה, אבל מ-7 באוקטובר אני לא מפסיקה לבכות. הימים עצובים ואני בעיקר רוצה לעשות את המקסימום עבור החיילים ומשפחותיהם. בית החולים, ובכלל מערכת הבריאות הישראלית, עושים עבודה מדהימה. עשינו את זה גם בקורונה, אבל מ-7 באוקטובר הוכחנו שגם עם תת-התקצוב ותת-התקינה אנחנו מתפקדים בצורה מעולה – למרות כשכל בתי החולים בגירעונות כיום".
כילדה, חלמת להיות מנהלת בית חולים?
"הנושא של ניהול, הדרכה ופיקוד ליווה אותי תמיד – בצופים, בצבא ובכלל. בגיל 44 כבר ניהלתי את הדסה הר הצופים. אני מרגישה תמיד שזכיתי להיוולד למשפחה מופלאה, להורים מדהימים. אני בתם של תרצה ופרופ' נחמיה לבציון, שהאמינו מאוד בחינוך. אמא שלי הייתה סגנית מנהל הגימנסיה העברית, יזמית שדחפה לכתיבת עבודות גמר במקום בחינות בגרות עוד בשנות ה-80. אבא היה מזרחן, נשיא האוניברסיטה הפתוחה ויו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה. במהלך כהונתו, מערכת ההשכלה הגבוהה פרחה והתפתחה. הוא זה שפתח את המכללות בארץ ודחף להשכלה של חרדים. כבתם וכאישה חזקה יש לי הרבה אחריות לעשות טוב כלפי נשים אחרות".
אז בשנתיים וחצי האחרונות היא גם הרופאה של מעון "מסילה", שהוא מוסד קצה של נערות בסיכון אשר מגיעות עם סיפורי חיים מאוד קשים. לבציון-קורח מעידה שהיא "רואה את התעצומות, החוכמה ורצון ההישרדות שלהן, ומרגישה חובה לעזור להן. אני מאמינה שנשים חייבות לחזק נשים. וכולם, גם גברים וגם נשים, צריכים להיאבק בנושא של אלימות כנגד נשים, שנמצאת בכל הסקטורים ובכל הרמות ויש לה כל מיני פנים. אחריותנו כחברה היא לקרוע את מסכת הסטריאוטיפים מעל הנושא של אלימות, להבין שהיא נמצאת בכל חלקי האוכלוסייה, ולעזור למי שצריכה".
כמי שחיזוק נשים הוא בנפשה, לבציון-קורח גם מובילה את התחום שנקרא "רפואה מודעת מין ומגדר". היא מסבירה ש"מחלות מתבטאות שונה אצל גברים ונשים, למשל פיזור שומן ומטבוליזם שונה, התנהגות שונה של אנזימים והדוגמאות עוד רבות. למרות זאת, רוב התרופות נוסו על גברים, הבדיקות מותאמות למדדים גבריים, וכתוצאה מכך נשים
נמצאות בתת-אבחון רפואי ומקבלות טיפול מאוחר. צריך למעשה ללמוד את כל הרפואה מחדש כדי להתאים תרופות וטיפולים לנשים".
