חוף צוקי ים
המצולמות: רעות ירקוני (30) ויערה ראוף (30). רעות (בחולצה לבנה) משושנת העמקים, מפיקת סדנאות ואירועים, ומאמנת יוגה ו-Movement. יערה מחופית, מוזיקאית, די-ג'יי, מורה למוזיקה לילדים ועורכת ערבי שירה בציבור.
רעות: "הכרתי את יערה לפני עשור ב'מזנון' של אייל שני והחיבור היה מיידי. לא התראינו כמה שנים, ואז באיזו מסיבה ראיתי בחורה מדרבקת בדרבוקה, עם שיער בלונדיני מוכר. המדהימה הזאת הבינה שאנחנו חייבות להיות חברות ואחרי כמה שבועות נפגשנו שוב בחוף. אני בן אדם סופר עסוק, והיא חתרה עד שהגיעה אליי. מאז אנחנו בקשר נשמתי עמוק. הקשרים הכי טובים מגיעים מהים".
יערה: "בים אנשים עם הלב פתוח יותר".
רעות: "תמיד הייתי הכי היפראקטיבית בסביבה עד שהכרתי את יערה. כילדה ידעתי רק מה זה בנים – אני בת יחידה מבין חמישה אחים. בזכות יערה הבנתי מה זו חברות בנות אמיתית! אנחנו נפגשות בחוף כמעט כל יום, עושות הליכות, הקפצות, פריסבי, גלישה – כל מה שהים מציע באותו הרגע. לבוא לכאן כל יום ולהתבונן על הנוף הפתוח נותן הזדמנות להתבונן פנימה. אני מאוד מקווה שבשנים הבאות יותר אנשים יתקרבו לטבע ולגוף. חייבים אלטרנטיבה למסכים ול-AI. אנשים לא מבינים כמה ההתמכרות הזאת מעוותת את המוח. בסביבה שלנו יש הרבה אנשים בלי טלוויזיה בבית, שעובדים על הקשר עם עצמם ועם האנשים הקרובים.
"גדלתי בתל-אביב, במרחק רבע שעה מהים. הייתי היפראקטיבית ברמה מטורפת. עשיתי המון בעיות בבית ספר ולא ידעו להכיל אותי. היו לי קונפליקטים עם אמא שלי בעניין הלימודים, אבל הלימודים לא עניינו אותי, ורק רציתי לברוח לים. בתקופות מאתגרות – ובמיוחד בגיל ההתבגרות – הים חיבק אותי ונתן לי שקט. פעם נכנסתי לים באמצע סערה וההתמודדות עם עוצמות הים ניקתה אותי מבפנים וחזרתי הביתה עם אנרגיה חדשה.
"כמו שהים הוא הרופא שלי, התנועה היא האחות שלי. הגוף שלי צמא לתנועה ולבדיקת הגבולות שלו. למדתי ותירגלתי כל מיני סוגי תנועה, למדתי טיפול בתנועה בווינגייט ובשנים האחרונות נחשפתי ל'Movement', שנהייתה חלק גדול מחיי. זו תורה שהתפתחה בברזיל ומבוססת על תנועות של חיות. היא משלבת אקרובטיקה, קפוארה, עמידות ידיים ויכולות גופניות מאוד גבוהות".
יערה: "גדלתי בקיבוץ עין דור, ליד הר תבור. הייתי מוקפת בטבע – לא הייתי צריכה לחפש אותו כמו רעות. בית הספר היה מלא במדשאות, והיו לי המון אלטרנטיבות לאנרגיות שלי. הגישה הייתה משוחררת. היו שיעורים שלא הלכתי אליהם, ובמקום ישבתי בחדר המוזיקה וניגנתי. גדלתי בבית מוזיקלי, אמא שלי ואחותי שרות, וסבא ניגן בכל מיני כלים. התחלתי לנגן בגיטרה בכיתה ד', וזה סחף אותי. המשכתי במגמת מוזיקה בבית ספר, ולמדתי שנה במכללת BPM בתל-אביב. אני מאוד נהנית להופיע מול קהל. עוד כשהייתי קטנה תמיד ניגנתי בבמות בקיבוץ ובבית ספר, והיום מול קהל במועדונים.
"חוץ ממוזיקה, תמיד התחברתי מאוד לספורט. שיחקתי כדורגל בנבחרת ישראל בנעורים, אבל הפסקתי כי לא הייתי מוכנה לעליית המדרגה לבוגרים, לעבור לפנימייה ולהיות שם בכל הכוח. עכשיו אני משחקת בשביל הכיף. באלבום שהוצאתי יש שיר שנקרא 'מתי פעם אחרונה ש', ובקליפ יש ילדה מהקיבוץ שלי שמשחקת אותי כילדה, עם האומץ והתעוזה להצטרף למשחק עם הבנים".
רעות: "בחודש הראשון למלחמה רק חשבתי איך לתרום. אירגנתי קבוצות כדי להשיג תרומות לביגוד לחיילים והייתי בזה 24/7. אני מטפלת בתנועה בהרבה נפגעי נובה ובחיילים שנפגעו. הגוף זוכר את הרגשות, ולפעמים מספיק רק להניע אותו כדי לפרוק את הכאב. יש הרבה שלא רוצים לפתוח את הכל מול פסיכולוגים, שזה יכול להיות נורא קשה וכואב".
יערה: "המלחמה גרמה לי להרגיש שכל אחד צריך לעשות שלום עם עצמו ולהרבות טוב בעולם ולאנשים שלידינו".
