היא לובשת שחור דרמטי וצועדת בנעלי עקב, כיאה לאשת עסקים, והאוברול שמעל הגופייה מסתיר את מה שלי אברהמי (25) מעדיפה להסתיר – עור של פיל. "היום אני כבר לא פראיירית", היא יורה, "פיתחתי לי עמוד שדרה חזק ואני כבר יודעת לזהות מי באמת בעדי. כמו שאני יודעת לפרגן, ככה אני לא סופרת את מי שמשמיץ אותי ללא סיבה. החיים לימדו אותי שבן אדם מדבר מתוך עצמו, וכשמישהו אומר עליי משהו רע זה בגלל שרע לו עם עצמו, לא מפני שאני הבעיה".
לי אברהמי בצילומים
(קרדיט: צילום, עריכה וראיון : מיכל עמר שוורץ)
וואו, אני מסמנת לה להאט. לא חיכיתי למבול שוצף שכזה.
כן, אני מדברת המון", היא מעפעפת בריסים. "היום אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי. לא שאני מושלמת, ממש לא, אבל כמוני יש רק אחת, כל אחת היא עולם וכל אחת מיוחדת בפני עצמה".
בארור, לא?
"למי? רוב הבנות לא מבינות כמה שהן טובות ושוות. גם אני, רק בשנה האחרונה הבנתי שאני ראויה לאהבה. עד אז הייתי מוחרמת ומתבודדת עם אפס ביטחון עצמי. יש בחורות שבונות על היופי שלהן, ויש כאלה שסומכות על השכל שלהן, וגם בזה אני שונה. בעיניי, ביטחון הוא שם המשחק. אילו המציאו כדור לחיזוק הביטחון העצמי, הוא היה נמכר במיליארדים ומנצח אפילו את הזריקות להרזיה".
לכן, במקום לנעול את מגירות העבר ולהשליך את המפתח לים, אברהמי מתעקשת לחזור אל השנים החשוכות, לשחזר את הכאב ולספר.
אביה, רוני דיין, הוא איש עסקים רציני. "מנישואיו הראשונים יש לו שלוש בנות גדולות, שכבר הביאו לו נכדים. בנישואיו השניים, עם אמא שלי, אן-רות אברהם, נולדו שישה ילדים. אני ואחי התאום, שי, היינו הראשונים של אמא. אחרי שהוריי התגרשו אבא הקים עוד משפחה ויש לו עוד שני ילדים. אמא שלי הייתה בזוגיות עם מישהו שהכרתי לה, והיא ילדה את אחי הקטן, ריי, בן שבע".
זה נשמע כמו מתכון למלחמת עולם.
"היו זמנים פחות טובים, הייתי בת 15 כשהוריי התגרשו וזה היה משבר, אבל היום אנחנו וואן-ביג-האפי-פמילי. ממש. למרות הגירושים הוריי הם החברים הכי טובים, תמיד האחד בשביל השני, ואנחנו – כל ששת הילדים פלוס ריי, שאני מתה עליו – גרים עם אמא בשתי וילות מחוברות בסי אנד סאן. מכירה? אבא גר בצהלה, ובשבתות כולנו נפגשים לארוחה. אני מקווה להתחתן רק פעם אחת, ואני לא רואה את עצמי כאמא לחמולה מפני שגם העסק הוא בייבי שלי, אבל העובדה שאני אחת מ-12 צאצאים לא הייתה מה שעמד בדרכי".
מה כן עמד בדרכך?
"לא נראיתי כמו שאני נראית עכשיו, וזה הקרין על האופי שלי ועל היחס שקיבלתי מהסביבה. אחותי אן, שנה וחצי מתחתיי, הייתה הרבה יותר יפה ממני, וכשהלכתי עם אמא לסופרמרקט שבו הכירו אותנו, המוכר היה שואל אותה 'איפה הילדה היפה שלך?' לא היו לי חברים בשכונה, בכיתה הייתי זאת שעושים עליה חרמות, והייתי נורא לבד. אמא ניסתה לדובב אותי, אבל לא שיתפתי. כשחזרתי מהלימודים לא היה לי עם מי לשחק או להתראות, אז התחלתי לעבוד. מגיל קטן מכרתי ארטיקים בבריכה של סי אנד סאן, קונה ארטיק בשקל ומוכרת אותו בחמישה. אחר כך אירגנתי מכירות של יד שנייה בלובי, ובחופש הגדול עבדתי כמארחת במסעדה. וגם עבדתי בקייטנה, מ-7:30 עד 16:00. הכי לא פיקניק".
כי לא הסתפקת בדמי הכיס השבועיים?
"לא, כי ההורים שלי, שבאו מכלום, חינכו אותנו לעבודה קשה. 'עכשיו יש, אולי מחר לא יהיה, אל תבנו על הירושה'. זה לזכותם, כמובן. בחיים לא יצאתי ולא אצא עם גבר בגלל הכסף, מפני שכסף זה כוח. ברגע שאת מרוויחה יפה פלוס, אף גבר לא יוכל להתנשא מעלייך בזכות מה שיש לו בבנק".
אני כמעט גאונה
התחביבים שלה, התעמלות מכשירים וכדור יד, הובילו אותה לכיתת ספורט בגימנסיה הרצליה, וגם שם היא לא ליקקה דבש. "אהבתי להתאמן ושיחקתי בנבחרת ישראל בכדור יד, וכולם צחקו על השרירים שלי. אמרו לי 'קיבלת גוף של גבר'. בלימודים לא הצלחתי, בגלל בעיות קשב וריכוז וגם בגלל שאין לי תחת לשבת וללמוד. המורים אמרו שלא ייצא ממני כלום וזה מה שדירבן אותי להוכיח, יש לי בגרות מלאה עם ממוצע 85 ואם תוסיפי לזה את חוכמת הרחוב שרכשתי, אז היום אני כמעט גאונה. אבל מבחינה חברתית זה לא עזר לי. הייתי בשוליים של השוליים, דרוכה מלשון דרכו עליי. הייתי חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המצב".
מה עשית?
"המון. עשיתי ניתוח אף ועשיתי הזרקות בפנים – לא כדי למלא קמטים, אלא במטרה לשפר את העור. בגיל ההתבגרות היה לי אקנה חריף והייתי אצל מיליון קוסמטיקאיות ואף אחת לא מצאה פתרון. עשיתי סקין בוסטר, שממלא את הצלקות, עשיתי עיצוב פנים – טיפה סנטר, קו לסת, רציתי שהפנים שלי יהיו פחות עגולות. ולמרות שהייתי מלאה, לא שמנה, התחלתי לעשות כושר ולרזות. והתמכרתי לצבע. אני מאופרת ברמה של 24/7, אף אחד לא יראה אותי בלי איפור טיפ טופ. הוא המסכה שלי, הוא הביטחון שלי. לא תמיד אני ממש זקוקה לו, אבל הוא עושה לי טוב".
השיפוצים חוללו פלאים?
"ברור שלא, לוק חיצוני זה רק אחד המרכיבים בעולמו של אדם, אבל לדעתי, הצעד הראשון בבניית הביטחון העצמי הוא בהחלטה שלך לעשות משהו בעצמך, למען עצמך, וכשאת מתחילה במשהו קל, יחסית, ובפעם הראשונה בחייך שומעת 'וואו, יפה לך', מגיע האומץ להתמודד גם עם הכבד. החלום שלי היה לטוס אחרי הצבא למיאמי, ללמוד קצת, ולחזור ארצה עם אנגלית פרפקט של ביזנס וומן אמיתית".
אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבור אברהמי, ובעצם, עבור האנושות כולה. היא שירתה כמדריכה בפיקוד העורף ("הסתובבתי בבתי ספר והסברתי מה עושים במקרה של רקטות, צונמי ורעידת אדמה") וגזרה את החוגר היישר לתוך הקורונה. "עד אז, אמא שלי ניהלה חברת תיירות גדולה ומדי שבוע הוציאה טיולים מאורגנים. הקורונה סגרה לה את העסק, והמשרד הענקי שלה, בבית אל על בתל-אביב, נשאר שומם. והמשרד הזה לא היה בשכירות, אלא בבעלות משפחתית. לא חראם? אמא ואני ישבנו וחשבנו מה לעשות עם השטח, ובתור ילדה שלא אהבה את עצמה החלטתי לפתוח מכון ליופי ואסתטיקה".
אבל יש המון.
"נכון, ולכן חיפשתי לי נישה ייחודית. קניתי מכונת לייזר, למדתי איך מסירים שיער, הבאתי רופא ופירסמתי שזה שירות מיוחד לגברים. למכון קראתי 'אן רות אסתטיקה', לא בגלל אן, אחותי, אלא מפני שאן-רות זה השם המלא של אמא, ילידת גרמניה, שמאז עלייתה ארצה כולם קראו לה רותי. השקעתי 100 אלף שקל מהכסף שהרווחתי בכל העבודות שהיו לי. לא שאני חסכנית כזאת גדולה, אבל עד גיל 20 לא הוצאתי שקל על עצמי, במקום לקנות מותגים יצאתי לטייל בשוק הכרמל וקניתי שם. לא היה לי לאן לצאת, לא היו לי חברים למסעדות ובילויים, אז הכל נשאר בבנק. כשהעסק התרחב הכנסתי את אן אחותי כשותפה, כשהיה צורך בעוד ידיים גם אמא נכנסה, והיום כבר יש לי עשרה עובדים ואני שואפת להתרחב לכיוון של יבוא מזרקים וחומצות. אוטוטו ייצא הבושם הראשון שלי, מייד אין פראנס, ששמו 'לה פאם', משהו יוקרתי".
גברברי ישראל קפצו על ההזדמנות?
"וואו, את לא מתארת לעצמך כמה. בהתחלה נתתי את הסלולרי הפרטי שלי וגברים צילצלו אליי ב-2:00 לפנות בוקר כדי לקבוע תור. הייתי קשוחה, שאלתי 'עכשיו נזכרת? מה, באתי לך בחלום?' עם הזמן הלקוחות התרגלו לצלצל בשעות הקבלה, אבל מדי פעם יש אצלנו קטעים שגורמים לי להיקרע מצחוק. בשבוע שעבר הייתה אצלנו מטופלת קבועה שהביאה את בעלה, כדי שגם הוא יעבור לייזר, ותוך כדי טיפול נכנסה המאהבת שלו".
הלייזר גם שלח אליה אהבה גדולה, גל רובין (30), בעל חברה לאחזקות בניין. "לפני שנה וחצי הוא בא למכון לעשות עורף וגב עליון. ראיתי בחור חתיך, שמעתי שהוא יוצא עם בלונדיניות רזות, סטייל דוגמניות, וכיוון שהביטחון העצמי שלי עוד לא היה בעננים לא ראיתי בו בן זוג פוטנציאלי ונהיינו חברים, ידידים טובים, ברמה שהכרתי לו חברות שלי והתייעצתי איתו על הדייטים שלי. לפני שלושה חודשים נפגשנו בים, במקרה. בית הקפה היה מלא, אז שאלתי את גל אם אני יכולה להצטרף לשולחן שלו עם חבריו. אחרי שעה-שעתיים החבר'ה התחילו להתפזר ונשארנו רק שנינו. מ-14:00 עד 20:00 דיברנו על החיים, המשכנו לעוד מקום, ופשוט לא רצינו שהערב ייגמר. היה לי כל כך כיף ומרוב התלהבות פיספסתי את הפרק של 'המירוץ למיליון'. עד אז יצאתי רק עם כאלה שדרכו עליי והנמיכו אותי והטיחו בי ביקורת, ועם גל הרגשתי שסוף-סוף יש מישהו שמקבל אותי כמו שאני. איזה אושר. ואיזה מזל שלא פיספסתי את גבר החלומות שלי, שכל הזמן היה ברדיוס שלי, מתחת לאף".
העיניים שלה, כחולות-ירוקות, הן הקלף החזק שלה. "ואין לי עדשות צבעוניות", היא מדגישה, "העיניים זה החלק היחיד בפרצוף שלי שבו לא נגעתי. לאורך השנים עשיתי המון שינויים. פעם צבעתי לבלונד בגלל בחור שרצה אותי בלונדינית והרסתי לי את השיער. היום אף אחד לא יגיד לי איך עליי להיראות. מתאים לך? טוב, לא מתאים לך? סע לשלום. כיוון שגל הוא איש עסקים, כמוני, יש לנו שפה משותפת. שנינו יודעים איזה לחץ זה להכין משכורות. היום אני מאוד חדה. אני יודעת מי איתי ולמה, ואני אומרת תודה לכל האנשים שעשו אותי למי שאני. זה כמו בסיפור על דוד וגוליית. ככל שהורידו אותי למטה ככה עפתי יותר גבוה, ואני עוד אעוף רחוק, רחוק".
יותר מכל פסיכולוג
את השלב האחרון במבצע פיתוח הביטחון העצמי היא חייבת ל'המירוץ למיליון', שאליו יצאה עם אן, אחותה. "לא תמיד היינו חברות טובות וקרובות", היא מגלה. "כשאן הייתה מלכת הכיתה ומלכת המסיבות, ואני הייתי מתחת לרצפה, בקושי דיברנו. אבל העסק המשותף קירב בינינו, וכשאן הציעה שנלך ביחד לאודישן פחדתי שיציגו אותנו בתור שתי צפונבוניות עשירות ומפונקות, אבל התחרות הזאת הייתה בשבילי יותר מכל הפסיכולוגים שיש בעולם. הוכחתי שאני סופר-חזקה, שיש לי סיי, ושאפילו כשאני רבה עם אחותי אני עושה את זה בסטייל, בלי לקלל. בלי איפור מלא לא יצאתי למשימה, ובכל פעם שאן רצתה הביתה חיזקתי אותה מנטלית כמו שאף אחד לא חיזק אותי".
וזכיתן במיליון!
"בפועל זה פחות, בגלל מסים וניכויים. התחלקנו חצי-חצי, כל אחת קיבלה 325 אלף, ואני מתכננת לתרום סכום מסוים ליתומי המלחמה. לרגע חשבתי שאחרי הזכייה שתינו נצא לעולם בתור האחיות המנצחות, אבל אן התחילה לקבל עוד ועוד הצעות ואני נשארתי מאחור. שוב הפכתי לפחות רצויה. בהתחלה התבאסתי, איך לא, הרי אנחנו זוג של זוכות. אילו המצב היה הפוך, אילו קיבלתי המון הצעות ואן הייתה נשארת עם צלחת ריקה לא הייתי מסכימה לזה, הייתי דורשת קמפיין משותף, אבל החיים לימדו אותי לא להתייאש. המשכתי לדחוף את עצמי עד שמצאתי סוכנת, קיבלתי קמפיין ראשון באינסטגרם ועכשיו אין מה שיעצור אותי. אני לא משווה את עצמי לאף אחת ולא רוצה להיות כמו אף אחת מפני שאחת כמוני – אין. עכשיו, יש לי שאלה אלייך".
מה?
"כדאי לי לעשות הרצאות לילדות ונערות? ללמד אותן שביטחון עצמי לא קונים במכולת ושהוא חייב לצמוח ממך ומתוכך?"
smadarshirs@gmail.com
