שנה וחודשיים עברו מאז 7 באוקטובר, שנה ושבוע מאז סיום עסקת החטופים היחידה. עבור משפחות רבות, אלו היו הפעמים האחרונות שבהן קיבלו תמונה ממשית על מצב אהוביהן המוחזקים בעזה.
"אנחנו קיבלנו את המידע על זיו וגלי ביום ה-52, מחטופות ששבו בעסקה", מספרת מכבית מאייר, דודתם של התאומים ברמן שנחטפו מכפר עזה, "אבל המידע הזה הוא מסביבות היום ה-20 לחטיפה, אז הן נפגשו איתם. מאז אין לנו כלום. והכי גרוע שפגשו כל אחד מהם לחוד. הידיעה שהם בנפרד הייתה לנו מאוד קשה. הם צמד לא נפרד והפרידו ביניהם בפעם הראשונה בחיים. סיפרו לנו שהם היו במצב פיזי סביר, שלא נפצעו. מאז עבר נצח. אין לנו דרך לדעת באיזה מצב נפשי או פיזי הם נמצאים היום. רק לדמיין, והדמיון מפחיד".
שני בניה של רותי סטרום, איתן ויאיר הורן, נחטפו מניר עוז. היא לא יודעת דבר על גורלם, מאז שנפרדו מחטופות שהיו בעסקה. "הדבר הראשון והאחרון שקיבלתי מהבנים שלי זה מ-25 בנובמבר", רותי אומרת, "כשכמה נשים סיפרו לי שפגשו אותם, הרוב את איתן וכמה את יאיר. ספיר כהן סיפרה שכמעט כל הזמן הייתה עם איתן. היא תיארה שבהתחלה היה לו קשה, הוא שכב עם עיניים סגורות ולא דיבר. אחר כך התחיל להיפתח ולדבר איתה ועם יתר החטופים. היא אמרה לי שהוא עזר לה המון, היו להם הרבה שיחות. הם היו בכמה מקומות ובסוף גם במנהרה. יאיר היה כנראה במנהרה קרובה, וכדי ללכת לשירותים הוא היה צריך להיכנס לחדר בו איתן וספיר היו. כך הם ראו אחד את השני לראשונה. אחר כך ספיר והחטופות חזרו, והם היו בטוחים שיחזרו מיד אחריהן. מאז עברה כבר שנה שלא שמעתי מהבנים שלי".
ב-6 באוקטובר היה אוהד בן עמי בבת המצווה של בת אחיו קובי. שם צולמה התמונה המזוהה איתו שבה הוא מחייך בחולצה לבנה. למחרת, התחלפה התמונה הזו בתמונת חטיפתו שהופצה בטלגרם ובה הוא מובל מביתו בבארי בטי-שירט שחורה ובוקסר.
"זאת התמונה שחרותה לי בראש", מספר קובי, "וזאת לא התמונה האחרונה שאני רוצה לזכור ממנו. ככל שעובר הזמן, התמונה של 7 באוקטובר יותר ממשית לי מהתמונה של 6 באוקטובר. הגעתי למצב שאני לא זוכר את הקול שלו. אני נכנס לווטסאפ ושומע הודעות קוליות כדי להיזכר. אני חולם עליו כל לילה. מדמיין את המפגש, את הטלפון שאקבל – שצריך להגיע לאנשהו. איך אתנהג, מה אעשה, איך אגיב".
למכבית, קובי ורותי אין גם סרטון או תמונה של אהוביהם שהמחבלים הפיצו. "המחשבה על ציפייה או רצון בסרטונים היא דילמה", מסבירה מכבית, "אנחנו חלוקים בזה כמשפחה. עם כל הקושי, אני ממש ארצה לראות אות חיים למרות הפחד והייסורים. מצד שני, זה גם פחד תהומי ממה שאנחנו עלולים לראות. אני מעדיפה לראות אותם חוזרים".
קובי: "בעבר היה חלום לקבל סרטון, אבל אחרי כל כך הרבה זמן אני לא רוצה סרטון ולא אות חיים – אני רוצה את אח שלי פה. אני מתעצבן מזה שאחרי כל כך הרבה זמן מחכים לראות אותם באיזה סרטון במקום לראות אותם בבית".
רותי: "אני לא מדמיינת אותם במנהרה, אני רק מדמיינת אותם חוזרים. אני רואה אותם בחיים מול העיניים שלי, חזקים. למרות הזמן שעבר וכל הזוועות. אני בטוחה שהם גם עוזרים ליתר החטופים שאיתם".
