הראש הכתום הוא סימן ההיכר של השחקנית ירדן תוסייה-כהן (32) ואין מי שלא מגיב עליו – לטוב ולרע. "בזכותו או בגללו תמיד הרגשתי שונה", היא מנתחת את האבולוציה שחווה שערה. "הייתי ילדה גבוהה, שטוחה, עם עור חרסינה ושיער כתום. שאלתי את אלוהים, 'על מה אתה מעניש אותי? למה אני לא יכולה להיות שחרחורת ושחומה עם ציצי גדול?' החברים תמיד אמרו לי 'חבל עלייך, יש לך פנים יפות, מה שמקלקל הכל זה הכתום'. בתיכון הבנות אמרו לי שרק בגלל הכתום הבוער עוד אין לי חבר. הרגשתי כמו הברווזון המכוער".
רק כשהגיעה לבית הספר של יורם לוינשטיין והמורים הבטיחו לה שהכתום יביא גוון אחר למשחק, היא השלימה עם קיומו. לשמחתה, המורים לא טעו. בסדרה המוזיקלית "החנות שיש בה הכל", שבה תיפקדה כמוכרת, היא בלטה יותר מכל המוכרות. בתפקיד הראשי הראשון שלה בקולנוע, כאשת אברך בדרמת הפשע "בית", אפילו אמה (הג'ינג'ית!) בקושי זיהתה אותה מפני שהיא חבשה פאה חומה. אבל אל דאגה. בעונה החדשה של "טהרן" (כאן 11) היא תפציע כסוכנת מוסד בעלת ראש גזר. "רואים כתום בכל הפרקים", היא מחייכת.
מתחת לחיג'אב?
"אין חיג'אב. 'טהרן' צולמה באתונה לפני שנתיים, אבל העלילה של הדמות שלי מתרחשת בארץ. בסדרה אני טליה, בת מחזור של תמר (ניב סולטן), לא תפקיד גדול, אבל משמעותי ויפה ומרגש. כיף לי להיות חלק בפרויקט המדהים הזה. כשקיבלתי את התסריטים לא חיפשתי את השורות שלי. כצופה אדוקה הייתי חייבת לדעת לאן מתקדמת העלילה". ואחרי דקה, כאילו משום מקום, היא מוסיפה: "נראה לי שרק אנשים כתומים, כמוני, שמו לב לתופעה החדשה".
איזו?
"ב-7 באוקטובר, הכתום הפך לסמל. אני חרדה לגורלם של שני הג'ינג'ים המהממים, אריאל וכפיר ביבס, שנחטפו מניר עוז כשהם בזרועותיה של שירי, אמם".
מתי את מרגישה שהפכת לסמל?
"בכל מיני מצבים. יש לי אחיין, ג'ינג'י קטן, ארי. היום הוא בן שנה וחצי, אבל כשהיה בן חמישה חודשים ישבנו בבית קפה ואמא שלו ביקשה ממני להחזיק אותו לרגע, כשהיא קופצת לשירותים. אז החזקתי אותו עליי, יכול להיות שלעיניים זרות נראינו כמו אם ובנה, ופתאום שמעתי שהאישה מהשולחן הסמוך אומרת 'לא, לא, אני לא יכולה'. הסתכלתי לכיוון שלה במבט של 'לא הבנתי, מה קרה?' והיא אמרה 'אני לא יכולה לראות את התינוק המתוק שלך, הוא מזכיר לי יותר מדי את כפיר'. ככה. ישר ולעניין. דוך בפנים".
איך הגבת?
"קפאתי, ממש קפאתי, אמרתי בלב שלי, 'הלוואי שאמא של ארי תתעכב בשירותים'. רק אחרי כמה שעות אזרתי מספיק אומץ כדי לספר לה על התקרית".
"אסור לנו לשתוק"
מדי שבוע מתייצבת תוסייה-כהן בכיכר החטופים. "זה המינימום שאני יכולה לעשות – לבוא, לחבק אותם ולהראות להם שלא שכחנו את בני משפחותיהם שעדיין שם, בתנאים לא אנושיים. הלוואי שיכולתי לעשות יותר כדי להחזיר אותם הביתה. אסור לנו לשתוק ואסור לנו לנרמל את המצב".
הפועל הזה, לנרמל, ממשיך להדהד גם אחרי שסיימה את המשפט. יש נושא אחר, שונה לחלוטין, שהיא רוצה לשים על השולחן ולהפוך בו מכל צד – בדיקת פאפ לזיהוי נגיף הפפילומה, שהוא הגורם העיקרי לסרטן צוואר הרחם. "בזכות הבדיקה הזאת ניצלו חיי", היא זורקת כאילו בנונשלט. "זה קרה לפני חצי שנה, שבועיים לפני החתונה".
איך?
"בגיל 18, ערב הגיוס, קיבלתי חיסון לפפילומה, שבאותה תקופה כיסה רק שני זנים, וקצת אחרי הצבא, בבדיקה שגרתית אצל רופא נשים, עברתי בדיקת פאפ. לפני שש או שבע שנים הבדיקה יצאה חיובית ונכנסתי למסלול של מעקב. רשמתי לי תזכורת ביומן ופעם בשנה התייצבתי לבדיקה. ואז, במשך שנתיים, לא נבדקתי. למה? כי תמיד יש עוד משהו שאת חייבת לעשות. ככה זה אצל כולן. במקרה שלי נסחפתי לשאננות-יתר. אמרתי לעצמי 'אם עד עכשיו הכל היה בסדר, אז מה כבר יכול לקרות?' אבל השאננות מסוכנת".
תוסייה-כהן, דור שמיני בירושלים, עקרה לתל-אביב לצורך לימודי משחק. בשנת הלימודים השלישית, כשהצטלמה ל"מתים לרגע", נדמה היה לה שהיא על גג העולם. "הייתי בטוחה שהתפקיד הבא מחכה לי מעבר לפינה, אבל זה לא קרה, כשהסדרה ירדה קיבלתי כאפה, וחוסר הוודאות שמאפיין את המקצוע הזה יצר אצלי חרדה. במקביל לאודישנים ולהתמודדות עם התשובות השליליות למדתי הוראת תיאטרון ובימוי בסמינר, והתחלתי ללמד משחק בשיעורים פרטיים ובקורסים לאנשים שלא בהכרח חולמים על הבמה, אלא רוצים לעבור תהליך עם עצמם. בקיצור, הייתי עסוקה".
עד שאביב בירן, מתכנת בהייטק, בן גילה, נכנס לתמונה. "לא נכנס, אלא חזר", היא מדייקת. "הכרנו בגיל 20, בתקופת הצבא. הוא היה פרח טיס ואני הייתי מש"קית חינוך ונפגשנו פה ושם במסיבות, אבל לא מעבר. לי היה אז חבר, ולאביב הייתה חברה. נשארנו חברים באינסטגרם, בפייסבוק, מדי פעם החלפנו לייקים ולא קרה שום דבר. ואז, אחרי שבע וחצי שנים, כשהייתי אחרי פרידה והעליתי לסטורי שאלון של 'מחפשת המלצות לסדרות-סרטים', אביב הגיב לי והתחלנו להתכתב. זה הרגיש לי טבעי, הרי אנחנו מכירים, הוא הצחיק אותי נורא והמשכנו להתכתב בכיף, בלי לדעת לאן זה הולך".
כלומר?
"לא ידעתי מה הסיפור שלו, אולי הוא כבר הספיק להתחתן, והוא לא ידע מה הסיפור שלי. התכתבנו המון זמן, עד שפתאום הוא שאל 'יאללה, מתי יוצאים?' והבנתי שיש עניין, אבל לא הייתי בראש של זוגיות כי הייתי אחרי פרידה. ברגע שראיתי אותו, אמרתי לעצמי 'ירדן, זה לא ריבאונד, כדאי לך להתקדם ומהר', רק שלא ידעתי איך עושים את זה. אחרי שלושה שבועות פרצה הקורונה ואמרנו 'העולם קורס, אז יאללה, לפחות נעבור את הסגר ביחד'. עברתי אליו וקראתי לזה 'חתונמי'. אנחנו סגורים בדירה אחת, מכרים ותיקים, אבל לא מכירים באמת האחד את השני. כשנכנסנו לסגר, אביב פינה לי מדף בארון שלו, ואז עוד מדף, ואז קיבלתי ארון שלם, וכשהסגר נגמר לא רצינו להיפרד. התחלנו לחפש דירה ביחד, התחלה חדשה".
שמחת שבחיר ליבך רחוק מהשואו-ביז?
"יש זוגות של שני שחקנים ביחד שחיים באושר וזה מהמם, אז לא פסלתי, יצאתי עם אמנים, אבל אצלי זה פחות הסתדר. העובדה שאביב לא מגיע מהעולם שלי ואני לא מגיעה מהעולם שלו הופכת את החיים המשותפים ליותר מעניינים. הוא יודע להכיל אותי. אביב נוהג לומר שאני ג'ינג'ית ולא רק בצבע, אני בן אדם דרמטי, לא משעמם איתי, ובסוף היום אני מאושרת לחזור לבית חם ואוהב ובריא".
אין בך געגוע לעיר הקודש?
"אני תמיד מתגעגעת אליה, ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממני. אני גאה להיות ירושלמית ושמחה שגדלתי בירושלים, אבל ירושלים של היום כבר לא העיר שחוויתי. היא התחרדה והפכה ליותר קיצונית. הרחובות אותם רחובות, אבל האנשים שונים, כל החברים מפעם כבר לא שם".
טלפון מפתיע מהרופאה
ארבעה חודשים לפני מועד חתונתם היא נעצרה לרגע ואמרה "וואי, כבר הרבה זמן לא עשיתי את הבדיקה". בצל המלחמה, ובטרפת ההכנות לחתונה, זה לא קרה למחרת. "ואז, שבועיים לפני החתונה, זיהיתי את מספר הטלפון של הרופאה הגינקולוגית שלי על הצג. הנשימה שלי נעצרה. היא אמרה 'ירדן, אל תדאגי, הכל בסדר, מצאנו תאים טרום-סרטניים בבדיקה שלך, מזל שמצאנו אותם בזמן, את צריכה לעבור פרוצדורה נוספת'. המונח הזה, 'טרום-סרטניים', עשה לי שחור בעיניים, אבל אחרי שתי שניות אמרתי 'אוקיי, מה צריך לעשות, מה קורה?' ממש הפתעתי את עצמי, לא תמיד אני כזאת עניינית. פשוט הבנתי שאי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולכן עדיף להסתכל קדימה, מה הלאה. אחרי החתונה עברתי את הפרוצדורה".
פרוצדורה?
"ניתוח קטן להסרת הנגעים. הביופסיה אישרה שאלה תאים טרום-סרטניים והמזל שלי הוא שהם אותרו בזמן. אילו דחיתי את הבדיקה בעוד שנה או שנתיים, הם היו מתפתחים וזה היה עלול להיגמר באסון. חודש אחרי הניתוח, כשהגעתי לביקורת והרופאה אמרה 'קיבלת את החיים שלך בחזרה', זה היה הדבר הכי מרגש ששמעתי בחיי".
ימים ספורים לאחר מכן התגלה לעיניה הצד השני של המטבע. "כשהתחלתי לדבר על זה עם חברות שלי גיליתי שיש סביבי הרבה בנות שעברו את הפרוצדורה שעברתי או שיצאו חיוביות. זה מאוד נפוץ. אז למה הן התביישו לשתף? במה יש להתבייש? חייבים לדבר על זה וחייבים לנמרל את זה. אם בין קוראות הכתבה הזאת תהיה בחורה אחת שתטוס להיבדק – אהיה מאושרת, אולי הייתי שותפה בהצלת חיים".
קיבלת הנחיות בעניין הרחבת המשפחה?
"מותר לי להרות מחר, אבל אנחנו עוד לא שם. אני מרגישה שיש לי עוד המון דברים להספיק לפני שזה יקרה. רק עכשיו חזרנו מירח הדבש שלנו, חודש ביפן. התאהבתי בה. באסתטיקה, בנימוסים, באוכל, בניקיון, והיפנים ממש לא התרגשו מהשיער הכתום. הם חיים את חייהם בבועה, בתוך עצמם, הם פחות חמים מהישראלים ורבים מהם מאוד בודדים, אבל זו הייתה חוויה מטריפה. ברגע שנחתנו בבן-גוריון, הודעתי לאביב שבהזדמנות הראשונה אחזור לשם. במהלך הטיול העליתי מלא היילייטס לאינסטגרם ועכשיו אנשים פונים אליי בשאלות כאילו שאני מומחית גדולה. אולי אפתח סוכנות", היא מתלוצצת, "ג'ורדן מג'פן".
אפרופו שמות, מעכשיו את ירדן תוסייה-כהן-בירן?
"לא, אני עדיין שומרת על שמי המקורי. סבא שלי, שלמה תוסייה-כהן, מבכירי המשפטנים בארץ, היה חלבי. כשהגיע ארצה והזדהה בשם תוסייה הבריטים לא הצליחו לעכל את השם. הוא אמר 'אני ממשפחת עלי הכהן' והם כתבו כהן. בתעודת הסיום של הגן הוא היה תוסייה ובתעודת הסיום של התיכון הוא היה כהן, ובאיזשהו שלב הוא חיבר בין שני השמות לשם אחד. חוץ מזה, בתעודת הזהות אני עדיין רווקה".
הכיצד?
"לא התחתנו ברבנות וגם לא בנישואים אזרחיים, אלא בחצר של קרובי משפחה במושב, בחוג מצומצם. הרגשנו שחתונה במהלך המלחמה מחייבת אירוע קטן שבו כולם מחבקים את כולם. דרור קרן חיתן אותנו. מאז צילומי 'בית' הוא חבר של שנינו והוא העביר את הסיפור שלנו בצורה מדהימה. הילדים, כשיבואו, יישאו את שם המשפחה בירן, כמובן".
הם יהיו ג'ינג'ים?
"בעלי לא ג'ינג'י, אבל הלוואי. אומרים שהצבע הזה עומד להיכחד, ולא בא לי שהכתום ייעלם".
smadarshirs@gmail.com
