רוג'ה סטונה הג'מייקני רק בן 25, גיל אופטימלי עבור המקצוע הספורטיבי שלו, זורק דיסקוס. רק לפני ארבעה חודשים, סטונה הגיע להישג השיא שלו בענף: הטלה למרחק של שבעים מטר בדיוק. שיא אישי ואולימפי חדש, ומדליית זהב באולימפיאדת פריז, לאחר מאבק אפי נגד שיאן העולם מיקולאס אלקנה, ששבר גם הוא את השיא האולימפי (של אביו וירגיליוס) באותה תחרות.
מדליית הזהב הראשונה של ג'מייקה במקצועות הזריקה עוד לא הספיקה לעשות את סיבוב הכבוד שלה, כשסטונה הכריז כי הוא פורש מזריקת דיסקוס ומנסה למצוא לעצמו ג'וב בפוטבול, במסגרת התוכנית של ליגת ה-NFL לסייע לספורטאים בינלאומיים לסלול לעצמם דרך ולנסות את כישוריהם בליגה.
1 צפייה בגלריה
(סטונה בדרך לניצחון בפריז. התאהב בפוטבול באוניברסיטה | צילום: Christian Petersen, גטי אימג'ס)
התוכנית המיוחדת נולדה ב-2017, במטרה להגדיל את מאגר השחקנים והמקומות מהם יכולה הליגה לגייס כשרונות חדשים, ובכך גם להרחיב את שווקי האוהדים שלה. הפעילות אורכת עשרה שבועות, וכבר הספיקה להביא להחתמתם של 41 שחקנים בליגה, חמישה מהם בסגלים הנוכחיים, כולל המפורסם שבהם: ג'ורדן מאילאטה, שחקן ראגבי אוסטרלי, שבאפריל חתם על חוזה לשלוש שנים על סך 66 מיליון דולר במדי פילדלפיה איגלס – טיפה'לה יותר ממה שמסוגל להרוויח אתלט מהטופ העולמי ובמקצועות הרבה יותר נוצצים מדיסקוס.
סטונה, 122 קילו על 2.01 מטר, התאהב בענף כשלמד כאתלט מצטיין באוניברסיטת ארקנסו ובעיקר בקלמזון, אחת האוניברסיטאות החזקות ביותר באמריקה, וקיים הקיץ שני מחנות אימון עם קבוצות NFL, גרין ביי וניו-אורלינס. ממדי הגוף של סטונה יכולים להעמיד אותו בכל אחד מקווי ההיתקלות, הגנה או התקפה, אבל יכול להיות שיהיו מאמנים שינצלו את הטאץ' שלו כדי לנסות אותו כטייט אנד, תפקיד התקפי ששמור לשחקנים גבוהים וחסונים שמשלב בין הגנה על הקוורטרבק והרצים האחוריים לבין תפיסת כדורים.
אפילו בטקסס חוששים
היו כבר שחקנים שהגיעו לליגת הפוטבול בעודם משחקים בספורט אחר: בו ג'קסון ודיון סנדרס שיחקו בליגת הבייסבול ובליגת הפוטבול באותו זמן. רנלדו נחמיה היה שיאן העולם ודורג במקום הראשון בעולם בריצת 110 משוכות במשך ארבע שנים רצופות, הצטרף לסן-פרנסיסקו פורטי ניינרס, זכה איתה בסופרבול וחזר לאתלטיקה הקלה, כשסן-פרנסיסקו בחרה במקומו בדראפט תופס אלמוני דאז בשם ג'רי רייס.
אבל ליגת הפוטבול המקצוענית מתבססת באופן מובהק וכמעט מוחלט על כישרון שמגיע אליה מקבוצות הפוטבול של האוניברסיטאות. הרצון של הליגה להגדיל את הבסיס שממנו אפשר למשוך כוכבים חדשים הוא מובן וטבעי, כמו העובדה שגיוס כזה, בעיקר של שחקנים זרים, יכול לעזור לתפוצה ולפופולריות של המשחק מחוץ לארה"ב. אבל קיימת עוד סיבה שבעטיה הליגה הייתה תאבה להשקיע כסף ומאמצים כדי להרים את הפרויקט הזה: כמות שחקני הפוטבול הפוטנציאליים ל-NFL הולכת ומידלדלת בשנים האחרונות בגלל הסכנות הבריאותיות – פיזיות ונפשיות – שטומן המשחק בחובו, וחשיפתן של הסכנות הללו לציבור, בעיקר ציבור ההורים.
למרות שמשחקי ה-NFL ופוטבול המכללות נהנים מרייטינג מצוין ונוכחות שיא באצטדיונים, הרי שב-15 השנים האחרונות קיימת ירידה תלולה במספר הילדים והנערים שמשתתפים במשחק בבתי ספר יסודיים ובתיכונים. יש לציין שבתת-מחקרים התגלה גם קשר פוליטי לירידה הזו: באזורים של שמרנים רפובליקנים הרבה יותר ילדים ונערים משחקים פוטבול במגע מלא, ואילו באזורים של דמוקרטים-ליברלים, פחות ופחות הורים מרשים לילדיהם לשחק. ההשתתפות בפוטבול במגע מלא ירדה ב-49 מדינות בארה"ב בתקופה הזו. אפילו בטקסס, מעוז דרומי שבו פוטבול תיכונים הוא היהלום של הסתיו, חלה ירידה של 12 אחוזים.
ליגת הפוטבול היא לא ארגון צדקה, אלא ארגון קפיטליסטי שפועל על מנת למקסם את הרווחים שלו, היא לא פותחת תוכניות כדי לתת לספורטאים עוד נתיב להצטרף לליגה. היא עושה את זה כי היא צריכה שחקנים. עדיף מחו"ל. עדיף כאלו שלא טופטף להם ולהוריהם לראש שפוטבול יכול לדפוק לך את הראש ואת החיים.
גם לסטונה זה עסק משתלם. הוא גם יוכל להגשים את החלום שלו לשחק בג'וק הספורטיבי הזה שלכד אותו בקלמזון, והוא יוכל להרוויח כסף שהוא יכול רק לחלום עליו כספורטאי במקצועות האתלטיקה הקלה. הוא יקבל חשיפה טלוויזיונית מדי שבוע ולא פעם בכמה שנים. זה נשמע כמו משהו שהוא יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. וכנראה שזה המקרה.
