לעצב העמוק שמלווה אותנו ב־14 החודשים האחרונים יש השפעה על הגוף ולא רק על הנפש, והוא גם בעל משמעות אבולוציונית־הישרדותית – כך אומרת ליאת יקיר, ד"ר לגנטיקה וביולוגית שחוקרת את הביולוגיה של הרגשות. "העצב הוא אלמנט חשוב בטווח הרגשי שלנו, ואחד מהרגשות הבסיסיים לצד פחד, כעס, עצב, גועל־דחייה, בוז־התנשאות והפתעה־שמחה. ברשימה יש יותר רגשות שליליים מאשר חיוביים וגם זה כמובן הישרדותי, כי המוח מחווט לזהות ולזכור יותר את מה שלדעתו יסכן אותנו. לכן יותר קל לנו לפחד או לכעוס מאשר להיות מאושרים ושמחים", היא מסבירה.
מה תפקיד הרגשות והעצב בפרט?
"בעוד שהכעס מאפשר לשנות את מה שניתן לשנות, הפחד מאפשר להתמודד עם הלא־נודע, והשמחה נועדה לחגוג את מה שטוב, העצב, שהוא רגש חשוב, נועד לסייע לנו לקבל את מה שאי־אפשר לשנות, להתמודד עם שינויים בלתי הפיכים, למשל חוסר של אדם שאיבדנו, או להבדיל, כישלונות ופיטורים. גם בעקבות פרידה נרגיש עצב, כי אנחנו חיות של יחסים".
מה קורה לנו בגוף כאשר תחושת העצב מציפה אותו?
"כמו בכל מצב שבו מעורב רגש ברמה גבוהה, בגוף מתחילה תזמורת של הורמונים. במקרה של העצב נראה נסיקה של הורמון הסטרס, הקורטיזול, שיוריד מיד את הרמה של הורמון השמחה – הסרוטונין, ושל הורמון המוטיבציה והעונג – הדופמין. הירידה בהורמונים מכניסה לפעולה את ההיפוקמפוס, שהוא האזור של הזיכרון שמופעל כשאנחנו עצובים, ולפעולה נכנסת גם האונה המצחית, שתפקידה לעזור לנו לעשות סדר ברגשות, ללמוד מהמצב הזה לעתיד, לשכנע שיהיה טוב ולייצר אופטימיות. היא מופעלת כשאנחנו מדברים על הדברים שאנחנו מרגישים, ולכן, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם אדם עצוב זה לתת לו לחלוק במקום להדחיק", היא אומרת.
לדבריה, כל מה שהדחקנו ביום יתפרץ בלילה בצורה של סיוטים וחלומות, יוציא מאיזון את המערכת ההורמונלית, יעלה את רמות הקורטיזול, ויגרום לגוף לשחרר סוכר ולהפריש אדרנלין, פעילות הלב הופכת מואצת ויש פגיעה במערכת העיכול.
"בטבע, חיה יודעת לצאת ממצב של סטרס. היא פורקת, מנענעת את השרירים, מתלקקת עם החברות והמשפחה וחוזרת לשגרה ולרגיעה", מסבירה ד"ר יקיר, "בני אדם, לעומת זאת, נשארים מוצפים בקורטיזול ויש לזה מחיר של סוכרת, לחץ דם, כולסטרול גבוה, מחלות אוטואימוניות, הפרעות שינה ועיכול, מחלות עור, מחלות מטבוליות ועוד".
מה עושים?
"מנסים לפרק את העצב. שחקן חשוב מאוד בכך הוא הבכי, שדוחק בכל הגוף להשתתף בחוויה – לרעוד, לשחרר את המתח בשרירים שמתכווצים כאשר מערכת הסטרס מופעלת, ואיתם לשחרר את הכאב", אומרת ד"ר יקיר, וממליצה לבכות במקלחת, כאשר המים זורמים על הגוף, מרגיעים, מחממים ושוטפים את העצב.
לדבריה, "עוד צעדים שמגרשים את הקורטיזול ומחזירים את הפרשת הסרוטונין והדופמין הם טיול בטבע, שהות בשמש, הפחתה באכילת שומנים וסוכרים, לרקוד, לשמוע מוזיקה, להיות עם בעלי חיים, לצאת מהבית ועוד".
כאשר מדובר בעצב כבד ממש, המערכת לא תמיד מצליחה לווסת את עצמה בחזרה. למזלנו, כיוון שאנחנו יצורים שמתקשרים חברתית, כשאנחנו רואים מולנו פנים עצובות מופעל מנגנון של אמפתיה, שיוצר ויסות אצל האדם שמנגד.
הסיבה, לפי ד"ר יקיר, היא שמערכת העצבים שלנו זקוקה למערכת עצבים אחרת כדי להירגע ולעבד את החוויה, וגם זה מנגנון הישרדותי. "כקבוצה, אנחנו היונקים חיות חברתיות שזקוקות אחת לשנייה כדי לצאת ממצבים רגשיים שליליים ולאזן את ההורמונים. זה מתאפשר במיוחד בשכול ובעצב קולקטיבי כי אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד", היא אומרת.
ולא, זה לא ייחודי לבני אדם. כל יונק, כשהוא עצוב, הולך לקבוצה שלו, שנעשית עצובה יחד איתו: "אנחנו מייצרים יותר בונדינג דרך עצב מאשר דרך שיקוף של הצלחה, למשל".
אז אנחנו יכולים לצפות שמתוך העצב הזה אפילו נצמח ונתחזק?
"בדיוק. העצב המשותף והעובדה שהכלל מהדהד את הרגש של הפרט, מאפשרים לנו לעבד את הרגשות יחד. אנחנו מתחברים והופכים לקבוצה חזקה יותר, זה ממש אבולוציוני".
ועם זאת, הפסיכולוגית פרופ' ענת ברונשטיין קלומק, דיקנית בית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, מסייגת ואומרת ש"גם אם מחר מסתיימת המלחמה וחוזרים החטופים, העצב לא הולך כל כך מהר, כי הטראומה הלאומית אקוטית ומתמשכת. ייקח לנו זמן לחזור למצב שבו עצב הוא לא רגש דומיננטי אצלנו",
לדבריה, "צריך לראות בעצב הזדמנות לפיתוח החוסן הרוחני, כי הרי עצב הוא חלק מהחיים. אדם בריא בנפשו יודע לגעת בעצב ולשהות שם. כשהעצב מגיע לעוצמות גבוהות וממושכות הוא מאתגר גם את אותו אדם שבריא בנפשו, אבל עדיין לא שובר אותו. זאת להבדיל ממי ששוקעים בדיכאון. סבתא שלי ניצולת השואה הייתה בגיהינום, אבל הייתה גם עם הכי הרבה שמחת חיים ואופטימיות. זה לא קל, אבל אפשר לקחת את העצב למקום של צמיחה".
מסטרס לסוכרת
העצב המתמשך, הסטרס והפחד הקיומי שחווינו בשנה האחרונה מתבטאים בעלייה במקרי הסוכרת, מסוג 1 ומסוג 2, שנרשמו בשנה האחרונה – כך מספרת ד"ר חנה לודר, אנדוקרינולוגית ילדים במרפאת ארמון בחיפה של הכללית. מחקרים מראים שעיתוי התפרצות המחלה קשור גם לגורמי לחץ על הגוף ולמצבים של דחק נפשי.
anat-le@yediot.co.il
