יש שירים שתמיד ילוו את האמן עד סוף ימיו, גם אם לא ירצה בכך. ויש את "זן נדיר" שכתב מאיר גולדברג, ובאופן מופלא זיקק כמעט באופן גורלי את תמצית זהותה של קורין אלאל. "זן נדיר" היה הצהרה, כרטיס ביקור מהדהד, מראה לאלאל עצמה ולעולם סביבה. שונה, אחרת, אמיצה, נועזת, פורצת דרך. חפשו, למשל, באנטארקטיקה.
כר הצמיחה המוזיקלית של אלאל, וגם הבחירות בהמשך דרכה, לא היו אמורות לסדר לה שביל נוח אל המיינסטרים הישראלי, בטח לא כזה שבו מצפים ממנה – או היא עצמה – לנהל את הקריירה בין להיטי ענק חותכי קהלים, בוודאי לא להצליח ליצור המנוני מדינה, כאלה שאתה מקבל בדרך כלל מהאמנים הגדולים יותר. מאוד טבעי לנו שמאריק איינשטיין, שושנה דמארי, שלמה ארצי, שלום חנוך, שלומי שבת, עידן רייכל או יהורם גאון יגיעו שירים בסדר גודל איקוני ישראלי. אבל זה לא קורה יותר מדי כשהאמן מגיע מנישה מצומצמת יותר ממילא, ולא בהכרח יודע למלא פארקים. קורין אלאל לא מילאה אצטדיונים מעולם, אבל פיצחה את המשוואה המוזיקלית הישראלית באופן, ובכן, נדיר.
אלאל גדלה על ברכי המוזיקה הטוניסאית, לא היה לה את הרקע הישראלי השורשי, היא אמנם עברה את הפילטרים של הלהקות הצבאיות כי הייתה מוכשרת מכדי להיעצר, אבל כבר שם לא התלהבה לרקוד באחת מתוכניות הלהקה והועברה לצוות הנדסה קרבית.
גם כשבקעה ממש לתעשיית המוזיקה הישראלית לקחה לה שנים עד אלבום הבכורה. היא חיפשה את הצלילים והאווירה הנכונים לה בכיוון רוק נשי ישראלי מתריס ולא מתנחמד, לא פעם עם צבעים מצרפת או מהמזרח התיכון. בינתיים הלחינה לאחרים, ומבלי מודעות אולי, בעצם השאירה טביעות אצבעות במיינסטרים עוד מדרך הכורכר שהעניקה לאריק סיני, שיר שכולו ריח מלונים של בית ישראלי.
על הדרך שלה עצמה לא הייתה לה שום כוונה לנהל משאים ומתנים על שינוי. אלבום הבכורה של אלאל כשל, למרות שהותיר שירים מעולים, שקיבלו את החיבוק רק בדיעבד. בנקודה הזו הייתה גם אפשרות סבירה שלא נשמע עליה יותר, אבל הגאונות המוזיקלית של אלאל והצבעים המגוונים ביצירה שלה ידעו לתת מענה כמעט לכל זמרת או זמר גדול שהגיע לקבל ממנה לחן, גם אם היה רחוק מהליבה האמנותית שלה.
בחיפושה הבלתי פוסק אחרי הצלילים הבאים, הטקסים הבאים, ובהבנתה את התמונה המוזיקלית כמפיקה, כמכלול, היא הייתה יכולה ללטש לכל אחד באופן אישי את הטאץ' המתאים. כך הגיע אי שם באייטיז המנון כמו "אין לי ארץ אחרת" לגלי עטרי, אמנית בפני עצמה בבחירת חומרים, שזיהתה עד כמה הלחן של אלאל מתאים למילים של אהוד מנור באופן חד-פעמי מרהיב.
אלאל לא רק נסקה בשנים האלה כיוצרת מרכזית בישראל, אלא כאמנית שלמה ובשלה, גיטריסטית יוצאת דופן וזמרת אחרת, שיכולה לגעת ברכות כמו ב"שיר לשירה" שהפך שיר ערש של מדינה שלמה, או לחשוף מיתרים בוערים כמו ביצירה "התעשייה האבירית". הבגרות הזו הביאה אותה ברגע השיא לאחד האלבומים היפים ביותר בשפה העברית, "אנטארקטיקה" (שכולל את שני השירים האלה), מופת של שילוב בין טקסטים נפלאים ובעלי אמירה חברתית לבין לחנים יפהפיים והפקה מושלמת של יהודית רביץ.
ב"אנטארקטיקה" הניצחון של אלאל היה הום-ראן אדיר. היא זו שהצליחה להביא אותנו, את המיינסטרים, אליה. יצירותיה הם אלה שהחלו לעצב את הפלייליסט הישראלי בדמותה. "הבנתי שאני מתביישת שאנשים אומרים לי שיש לי מבטא צרפתי, מרוב שרציתי להיות ישראלית", אמרה לי בראיון פעם. "ואז אמרתי לעצמי, 'תעשי שירים בלחן צרפתי, אולי זה מה שירפא אותך'". היא חשבה נכון, וגם האלבום הצרפתי, "שפת אמי", עם אהוד מנור, צבע את הרדיו שלנו. מכאן גם הפשירה הקרקע שהוכנה לפרויקט הרוק הנשי עם המכשפות, טביעה חשובה נוספת של אלאל במוזיקה הישראלית.
עטור מצחה. לעולם.









