כמו כל הציבור הישראלי, גם הספורט המקומי נכנס להלם עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בהתחשב בטראומה הלאומית, הפתאומיות והצורך לבצע התאמות כמעט בלתי אפשריות – קבוצות הכדורסל הישראליות רשמו עונות אירופיות סבירות ואפילו מוצלחות למדי במפעלים השונים: מכבי ת"א הייתה כפסע מעלייה לפיינל-פור ביורוליג, הפועל ת"א הגיעה שוב עד רבע גמר היורוקאפ, והפועל ירושלים וחולון אמנם לא הצליחו לעבור את שלב הטופ-16, אבל שוב, בהתחשב בזעזועים שעברו – זה סביר לגמרי.
מסיבה זו, ההתנהלות של שלוש הקבוצות הגדולות והעשירות שלנו העונה באירופה מעוררת תמיהה, בלשון המעטה. מצד אחד, מכבי ת"א וירושלים לא מגיבות לשינויים ולחוסרים המשמעותיים בסגל שנבעו מפציעות או שחרור שחקנים, נקלעו לרצף הפסדים ביורוליג וביורוקאפ ולא נראה שיש להן את הכלים לצאת מזה. מנגד, הפועל ת"א מחזיקה בסגל עמוק – כה עמוק, ששלושה חודשים לתוך העונה היא עדיין לא מצליחה למצוא את ההרכבים הנכונים.
שלושתן יכולות לדבר על חוסר מזל, קושי במציאת מחליפים לשחקנים שנפצעו או עזבו בעקבות המלחמה והיעדר בביתיות – וכל אלה בהחלט טיעונים ראויים. עם זאת, אחרי שבעונה שעברה הן הוכיחו שהן יכולות להתנהל ולהגיב היטב לשינויים שנכפו עליהן, וכשקבוצה פחות עשירה כמו מכבי ר"ג מצליחה לעלות שלב בליגת האלופות, ההסברים הנ"ל מתפרשים כתירוצים.
שתי האדומות עדיין לא איבדו סיכוי להשיג את הכרטיסים לשלב הבא ביורוקאפ, אך חוסר היציבות שלהן זועק לשמיים. לעומת זאת, מבחינת הצהובים נראה כי אפילו האפשרות להשתחל לפלייאין ביורוליג הולכת וחומקת להם בין האצבעות לאור שרשרת ההפסדים וחוסר היכולת להשיג ניצחונות אפילו כשהם מובילים בפער גבוה.
נכון שאנחנו עוד לא ב-2025 ודברים עוד יכולים להשתנות ולהתחבר, אבל נראה כי דווקא בקבוצות הישראליות שהציבו את רף הציפיות הגבוה ביותר, מקבלי ההחלטות מושכים בחוטים הלא נכונים – וזה עלול להסתיים בכישלון מקצועי.
